היי חברים. לפני שבוע לא העלנו פוסט של הבלוג שלי, אז אפתח בכמה מלים על השבוע שעבר-שעבר. היה לנו משחק נגד ברק נתניה ולאורך כל השבוע הרגשנו טוב לקראת המשחק. היינו נחושים. אנחנו יודעים שכל משחק הוא קרב בניסיון להתברג בשלושת המקומות הראשונים. וגם ידענו שאנחנו חייבים להחזיר להם על שהם ניצחו אותנו מוקדם יותר העונה. יש להם קבוצה טובה, עם פילוסופיה ברורה של משחק פנים-חוץ טוב, והם גם הקדימו אותנו בטבלה. פתחנו חלש ברבע הראשון והם, כרגיל, ניצלו את זה כדי לרוץ, אבל עד למחצית כבר חזרנו למשחק. אחרי מחצית ראשונה של 0 נקודות, "הקרנף" יצא אגרסיבי יותר למחצית השנייה בשני צדי המגרש, ויחד עם תרומה משמעותית מרביב, מאיר, ג'ייקוב וג'וש לקחנו את היתרון והמשכנו לניצחון נוסף.
לפני שהמשחק התחיל התקיים טקס קטן בנוכחות ראש העיר ניר ברקת ואשתו של גומא אגייאר, ג'יימי, בו כיבדנו את גומא. לחצנו להם את הידיים, הצטלמנו איתן ולאחר מכן הם חשפו תמונה של גומא שנתלתה באולם. זה היה מרגש.
לקראת המשחק באשדוד ידענו שיש לנו שבוע ארוך יותר כי המשחק נערך ביום שני, שזה דבר שלא קורה לנו הרבה. אז התאמנו הרבה מאוד ורצנו טוב לאורך השבוע. היה לנו גם יום ספא עם בריכה, ג'אקוזי... זה היה YOFI! יום לאחר מכן חזרנו להתאמן באולם וקיימנו משחק אימון נגד קבוצת הנוער של המועדון. לפני המשחק הזה התקיים עוד טקס קטן בנוכחות ג'יימי אגייאר וניר ברקת. אותי ואת ליאור ליפשיץ העבירו לשחק עם החבר'ה הצעירים כדי לאזן את הכוחות. הרגשתי שהיה לי משחק טוב נגד "האקסית" שלי (LOL) והרביתי לעשות להם קצת טראש טוק. בכל זאת, אלה הם לשעבר-חברי-לקבוצה... היה לי משחק טוב וכך גם לחבריי החדשים לקבוצה ובמיוחד לאדם אריאל, שהוביל אותם לגביע בעונה שעברה. המשחק נגד נגמר בשוויון, אז אני לא יכול להתלונן על זה.
אבל לפני המשחק מול אשדוד ידעתי שאני באמת הולך לפגוש חבר-לשעבר-לקבוצה, מארדי קולינס, ששיחקתי איתו בלוס אנג'לס קליפרס. שנינו סיימנו ארבע שנים באוניברסיטה באותה שנה, אני מבוסטון קולג' והוא מטמפל. היה לנו קצת זמן להשלים פערים ולשמוע מה קורה עם המשפחה וכיוצא בזה. היה טוב לראות אותו. את המשחק עצמו פתחנו לא רע ועלינו ל-0:4 אבל אשדוד היו מוכנים לחזור למשחק, ומהר. זה לא היה אחד המשחקים הטובים שלנו והפסדנו כקבוצה. מה שבכל זאת אפשר לקחת מהמשחק זה כמובן הסקת מסקנות לגבי טעויות ודברים שצריך לתקן, אבל גם שכמה צעירים קיבלו דקות, והם שיחקו טוב. אריאל, רפי מנקו ואם אליאספור הם ילדים שעובדים קשה ויום אחד יהיו שחקנים מצויינים, בזכות מוסר העבודה שלהם. הם תמיד הראשונים באולם, כבר זורקים לסל או מרימים משקולות. הם כל הזן רוצים להשתפר. זו תכונה מצויינת ואני גאה בהם, למרות שאני לא מכיר אותם הרבה זמן. הם יהיו שחקנים מצויינים, ושניים מהם, אדם ורפי, גם יתפסו אותי בגובה. הם כבר כמעט בגובה שלי! ובהזדמנות זו אני רוצה לאחל הצלחה לרם, שעבר בהשאלה לחולון. נתראה בעוד שבועיים!
סופרבול בכורסא החדשה.
אחרי המשחק בשבוע שעבר, מול נתניה, ישבתי לראות את הגמרים של ה-AFC וה-NFC בפוטבול, וראיתי כיצד סן פרנסיסקו מנצחת את אטלנטה וכיצד בולטימור מנצחת את ניו אינגלנד שלי (פרצוף עצוב). השבוע גם באתי לערוץ הספורט לצלם תשדיר לקראת הסופר בול, ואחרי שהתאוששתי מכך שניו אינגלנד לא תהיה שם, ברור לי שזה יהיה משחק מעולה. מצד אחד, ריי לואיס, אחד הליינבקרים הכי טובים בהיסטוריה, שיוכל לפרוש עם עוד טבעת בתום עונה בה סבל מפציעות. מצד שני, העובדה המדהימה שהמשחק יהיה קרב בין המאמנים-אחים, ג'ים וג'ון הארבו. אני לא יודע במי לתמוך! אני רוצה שלואיס ינצח, אבל בולטימור ניצחה את ניו אינגלנד... בואו פשוט נקווה למשחק מצוין.
את המשחקים, אגב, ראיתי על כורסת הטלוויזיה החדשה שלי. אורית (הגברת שפגשתי בקניון לפני שבועיים) התקשרה אליי לשאול אותי איך הולך, אחרי הכל, היא התמקחה על המחיר של זה בשבילי. אני מת על הלייזי-בוי הזה, אתם מכירים, הכורסא שעושה מסאג'? אני כל כך שמח שסוף סוף יש לי את הדבר הזה, להירגע עליו כשאני חוזר הביתה מאימון. הוא גם גורם לי להירדם תוך כדי צפייה בטלוויזיה. YOFI!
בבלוג הקודם שלי הזכרתי את "יום מרטין לות'ר קינג". הוא חזה שבתחילת שנות האלפיים יהיה נשיא שחור בארצות הברית, והוא בעצם פספס רק בארבע שנים אם להיות מדוייקים. כמה ימים לאחר מכן ברק אובמה הושבע לכהונה השנייה – והאחרונה – שלו. זה באמת היה דבר מיוחד והנאום שלו, כרגיל, היה מעורר השראה. ואם אנחנו כבר מדברים על בחירות, אז רק רציתי לומר שביום שלישי לפני שבוע וחצי ראיתי המוני אנשים הולכים להצביע, וזה גרם לי לחייך. אני אוהב לראות כשאנשים, כשחברה, עומדת על שלה ומנצלת את הזכות שלה להביע דעה ולהצביע.
אגב, בלוס אנג'לס בה גדלתי מציינים את יום מרת'ין לותר קינג בסדרה של תהלוכות ומצעדים, וגם בטורניר כדורסל בין בתי ספר תיכוניים, בטורניר שנקרא "טורניר MLK". שיחקתי בטורניר הזה והמאזן שלי הוא 0:2, כולל ניצחון על היריבים הגדולים שלנו ווסטצ'סטר, וניצחון נוסף על תיכון דוראנגו מלאס ווגאס. קלעתי 20 נקודות בכל אחד מהמשחקים... הייתי רק קרנף קטן באותם ימים...
העונה של לייקרס: עוד יום, עוד אתגר.
ולסיום, בואו נדבר קצת NBA. קודם כל, ניו אורלינס תחליף את השם שלה ל"פליקאנס", "השקנאים". מקורה של הקבוצה הוא בשארלוט, צפון קרוליינה, ולכן זה היה כנראה רק עניין של זמן עד שהם יחליפו את השם. והשם החדש הרבה יותר מתאים לייצג את לואיזיאנה בכלל, וניו אורלינס בפרט. מתי מישהו כבר יבין שאין גריזליז בממפיס?.. :)
ועכשיו, לנושא הכי חשוב שיש: לוס אנג'לס לייקרס לפני שבועיים הם היו בעיצומה של תקופה איומה ונוראה, ספגו עוד הפסד ועוד הפסד, ומצאו את עצמם במאזן 25:17, כשהם במרחק 4.5 משחקים מהמקום השמיני במערב. זה היה בדיוק קו אמצע העונה והתקשורת אכלה אותם בלי מלח. זה דבר שיכול לקרות כשאתה מקבץ יותר מדי כוכבים במקום אחד ולא נותן לכל אחד מהם תפקיד מוגדר מהרגע הראשון. ככה השחקנים מתקשים להתחבר, מתבלבלים, ועולים אחד על הצרכים והרצונות של האחר. זה, לצערי, קרה בלייקרס. גם ללברון ג'יימס ולדוויין ווייד לקח זמן להבין איך לשחק אחד ליד השני. וכשאתה מוסיף לזה גם רצף הפסדים אז מתחילות הבעיות. שחקנים מתלוננים על זריקות (הווארד), דקות (גאסול), אגו משחק תפקיד. ואם אתה זורק פנימה גם פציעות – וללייקרס לא חסרות פציעות העונה – אז אתה מקבל מתכון לאסון. בואו לא נשכח שגם הזמן משחק פה תפקיד, קובי, נאש וגאסול כבר ממש לא ילדים.
אבל פתאום, בימים האחרונים נראה כאילו יש שינוי בקבוצה. היא ניצחה 3 ברצף, ו-4 מ-5 האחרונים. קובי מוסר את הכדור הרבה יותר, וזה עוזר לכולם. נאש זכה לקבלת פנים חמה מאוד במשחק בפיניקס, שאמנם נגמר בהפסד, אבל גם הוא מוצא את הפינה שלו ובסיום המשחק מול אוקלהומה סיטי היה מצוין. אבל בדיוק כשנראה היה שהם נכנסים לקצב, הגיעה עוד פציעה, הפעם בכתף של הווארד. גאסול כבר חזר לחמישייה ונתן משחק מצוין לפנות בוקר מול מינסוטה, נאש היה מעולה שוב, אחד המשחקים הכי טובים שלו השנה, ובסך הכל כולם תרמו בריבאונד בהיעדרו של הווארד (קובי וגאסול 12 כ"א, קלארק 10, וורלד פיס, ג'יימיסון ואפילו נאש 7 כ"א). נאש לדעתי צריך להתחיל להחזיק בכדור יותר, אבל היעדרותו של הווארד היא אתגר נוסף. נקווה שהם יתגברו גם עליו.
נתראה בפעם הבאה!