אפשר להגיד לא מעט דברים רעים על הקומנדנטה הוגו צ'אבס, ובימים האחרונים, מאז מותו, הם גם נאמרו – לצד כמה מילות הוקרה כמובן. רוב הדיבורים השליליים נובעים מכך שלמרות שנבחר בצורה דמוקרטית, היה למעשה סוג של דיקטטור כוחני, שניהל את מדינתו לפי ראות עיניו. מהזווית שלנו, כמובן, אפשר לזרוק גם את העובדה שלא פעם ולא פעמיים התבטא נגד ישראל ואת קשרי הידידות האדוקים שקשר עם מחמוד אחמדינג'אד. אבל בצל כל המלים שנשפכו על צ'אבס מאז מותו, לא בטוח ששמתם לב למה שצ'אבס עשה לספורט בוונצואלה.
ב-14 שנות כהונתו של צ'אבס, הספורט במדינה חווה תור זהב, עידן של התפתחות והתקדמות. תקופה משמעותית ביותר בהיסטוריה של המדינה. אמנם בשנתו הראשונה של צ'אבס בשלטון, מדינת המנגו קטפה רק 7 מדליות זהב ו-40 מדליות בסך הכל במשחקים הפאן-אמריקאיים (לעומת 9 ו-48 ארבע שנים קודם לכן, ב-95), אבל את התוצאות אפשר היה לראות החל מהסיבוב הבא. ב-2003 המשלחת של ונצואלה חזרה מסנטו דומינגו שברפובליקה הדומיניקנית עם 16 מדליות מוזהבות ו-64 בסה"כ. בריו 2007 ובגוודלחארה 2011 המספרים המשיכו לעלות, ל-70 ול-72 בהתאמה.
אבל מה לנו הישראלים ולתחרויות האולימפיות של דרום אמריקה? זה פחות מעניין, נכון? אז בוא נבדוק מה ונצואלה של צ'אבס השיגה על הבמה הגדולה ביותר של הספורט. בין סיאול 88 לסידני 2000 המשלחת הייתה לגמרי חסרת מדליות. לעומת זאת, באתונה 2004 ההשקעה של צ'אבס הניבה פירות והנבחרת חזרה הביתה עם שתי מדליות ארד. בבייג'ין 2008 הם הסתפקו בארד אחד, אבל בלונדון 2012 הגיע השיא, כשרובן ליבארדו הסייף הביא מדליית זהב שנייה בהיסטוריה של הספורט המקומי, 44 שנה לאחר שהראשונה הושגה, אי שם במקסיקו 1968.
הדברים האלה לא קרו במקרה, צ'אבס היה חולה ספורט והשקיע כספים ממשלתיים עצומים בקידומו. המיני-מהפכה הזו שלו לא עצרה בענפים האולימפיים ופנתה גם לענפים לא מסורתיים בתרבות הספורט של ונצואלה, שידועה בעיקר בחיבתה לבייסבול ולסופטבול. וכך, בזכות תמיכה של עשרות מליוני דולרים ממשלתיים בנהג המרוצים פסטור מלדונאדו, ונצואלה יכולה כיום להתגאות בנהג לגיטימי בסבב הפורמולה 1 היוקרתי, שבתחילת 2012 גם ניצח במירוץ פורמולה 1.
ועדיין לא הגענו להישג הגדול ביותר של הספורט בוונצואלה תחת צ'אבס. זה בא בספורט הפופולארי ביותר בעולם. עד עידן צ'אבס נבחרת הכדורגל של ונצואלה היוותה סוג של שטיח לכל נבחרת דרום אמריקאית, בין אם במשחקי הקופה אמריקה או במוקדמות המונדיאל. היום עולם הכדורגל כבר יודע להעריך את נבחרת ה"וינו טינטו" (יין אדום) שנוצרה תחת צ'אבס. היא אומנם לא העפילה עדיין למונדיאל, אבל משתפרת כל הזמן.ב-2007, כש"אל-קומנדנטה" והווינו טינטו אירחו את הקופה אמריקה, הוונצואלאנים הגיעו לראשונה עד לרבע הגמר, אחרי שסיימו את שלב הבתים במקום הראשון, לפני פרו, בוליביה ואורוגוואיי. הניצחון על פרו היה הראשון שלהם במפעל מאז 1967! בשנה שלאחר מכן, 2008, השיגה ונצואלה ניצחון היסטורי על נבחרת ברזיל. זה קרה אומנם במשחק ידידות, אבל קשה להמעיט בערך ההישג.
ההתקדמות לא נעצרה. במוקדמות מונדיאל 2010 היא סיימה במקום השמיני בטבלה הדרום אמריקאית, שיא מבחינתה, כאשר בוליביה ופרו מאחוריה. בדרך היא ניצחה בפעם הראשונה את בוליביה בחוץ, תוצאה שלא כל נבחרת מסוגלת לרשום בגבהים של לה פאס. והשיא הגיע בקופה אמריקה בארגנטינה ב-2011. ונצואלה הדיחה את פרו ברבע הגמר והייתה טובה יותר מפרגוואי בחצי הגמר, אך הודחה רק לאחר דו קרב פנדלים. אחרי שהפסידו לפרו במשחק על המקום השלישי חגגו בוונצואלה את המקום הרביעי ההיסטורי.
היום שחקני הנבחרת של ונצואלה פזורים ברחבי הליגות הטובות באירופה, ונבחרתם נמצאת במקום הרביעי בטבלת מוקדמות המונדיאל בבית הדרום אמריקאי, מקום ממנו עולים אוטומטית למונדיאל בברזיל. אה, ועוד דבר אחד – את המקום הרביעי היא השיגה עם עוד ניצחון היסטורי, כשהפעם הקורבן הייתה ארגנטינה, שהפסידה לה 1:0 באוקטובר 2011.
מבחינות רבות, עבור רבים בעולם המערבי צ'אבס היה בעיה. מבחינת תושבי ונצואלה, מדובר בנושא השנוי במחלוקת. אבל מהזווית הספורטיבית, צ'אבס לבטח ראוי לכמה רגעים של חסד גם מאיתנו. נכון, אפשר לטעון שהוא השתמש בספורט כדי להגביר את הפופולאריות שלו במדינה – כלי יעיל ששליטים רבים השתמשו בו בעבר – אבל העובדה היא שהוא הותיר אחריו מסורת ספורטיבית אמיתית. מסורת שבישראל, למשל, אנחנו יכולים רק לקנא בה. אחרי הכל, הפוליטיקאים שלנו גם את זה לא עושים עבורנו.