הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

את כוכבי הדור הוא ניצח, אך לא את המחלה הארורה של התקופה

בדיוק היום לפני 30 שנה זכה ג'ימי וואלבאנו כמאמן באליפות המכללות הכי מפתיעה ומרגשת אי פעם. 10 שנים אחר כך, כשהוא סובל מסרטן מתקדם וסופני, נשא נאום שריגש אומה שלמה. כעת יצא הסרט, שעושה כבוד לאישיות חד פעמית

ניצן פלד וצור דיאמנט  04.04.13 - 14:00
ג'ימי וי עם המגבת הלבנה. אף פעם לא זרק אותה (Gettyimages)
ג'ימי וי עם המגבת הלבנה. אף פעם לא זרק אותה (Gettyimages)
תחילת כתבה

אנחנו מכירים את הדור שהגיע ל-NBA באמצע שנות השמונים כ"דור הזהב" של הליגה ושל הכדורסל האמריקאי בכלל. הדור שבא מעט אחרי לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, קצת לפני שאקיל אוניל, ובראשות מייקל ג'ורדן על הפרקט ודייויד סטרן במשרדים לקח את הליגה והפך אותה למוצר גלובאלי, לאחד ממפעלי הספורט הנוצצים והמוצלחים בעולם.

אבל בימים ההם, כשגם הכוכבים הגדולים ביותר נשארו במכללות שלוש או ארבע שנים, הרי שה-NBA לא היה המרוויח היחיד מדור הזהב ההוא. ובאמת, שנות השמונים זכורות עד היום כתקופה הטובה ביותר אי פעם של הכדורסל במכללות. תקופה שלא תשוחזר.

כיום, בעידן בו מרבית השחקנים שיגיעו יום אחד ל-NBA נשארים בקולג' שנה או שנתיים לכל היותר, סיטואציות שהיו שכיחות בשנות השמונים – כמו משחק סיבוב שני בטורניר ה-NCAA שמפגיש 4 או 5 שחקני NBA עתידיים – הן כמעט דמיוניות. אבל בימים ההם זה היה נורמלי.

וככה, שנה אחרי שנה, טורניר המכללות היה חגיגה מטורפת של יריבויות לא רק בין בתי ספר, אלא גם בין שחקנים שהכירו אחד את השני בגלל שנשארו בקולג' 3 או 4 שנים, חגיגה של איכות מתפקעת, הודות לדור מוכשר באופן נדיר. במציאות הנוכחית של כדורסל המכללות, בה המוכשרים ביותר נעלמים במהירות, איכות הכדורסל של אותם ימים היא משהו שכל חובבי הענף מתגעגעים לו, אבל יודעים שלעולם לא יחזור.

ואיכשהו, בתוך טירוף הכישרון והאיכות ההוא, באמצע תקופת השיא ההיא, מתוך ערימות של כוכבים, צצו להן שתי האלופות הכי מפתיעות בתולדות הטורניר. ב-85 המדורגת 8 וילאנובה הייתה למדורגת הנמוכה ביותר שזכתה בתואר. בדרך אל התואר היא הדיחה מדורגת 1 ועברה שלוש מדורגות 2 נוספות, ובסך הכל התמודדה מול לא פחות מ-14 חבר'ה שיהיו יום אחד ב-NBA.

אבל הזכייה של צפון קרוליינה סטייט שנתיים קודם לכן, ב-83, נחשבת על ידי רבים למפתיעה יותר, ולבטח למרגשת אי פעם. למרות שהדרך שלה אל הגמר הייתה פחות מרשימה (עברה רק מדורגת 1 בודדה ועוד מדורגת 3, פגשה "רק" 11 שחקני NBA לעתיד תוך כדי), ולמרות שדורגה 6 (ולא 8, כמו וילאנובה).

שתי סיבות מרכזיות הופכות את הזכייה ההיא, שהתרחשה בדיוק היום לפני 30 שנה, לכל כך זכורה, אהובה ומרגשת. 1) המהלך המנצח. בהתקפה האחרונה, מול אוניברסיטת יוסטון של קלייד דרקסלר וחאכים אולאג'וואן, זריקה חסרת סיכוי של דרק ווית'נברג לא פגעה בטבעת, אבל לורנזו צ'ארלס המשיך אותה בפולו פנימה, קבע 52:54, והוציא לדרך את החגיגות על הפרקט. המהלך הזה, והתגובה של הקבוצה המנצחת, נחשבים לאחד הרגעים הטלוויזיונים הזכורים ביותר בארצות הברית, ו"לא רק בספורט, בהכל". 2) הדמות הכי זכורה מהקבוצה ההיא, המאמן ג'ימי ואלבאנו (VALVANO).

<

ג'ימי וי, שהתרוצץ על הפרקט כשהוא לא יודע את נפשו מרוב אקסטזה, לקח את הקבוצה ההיא משומקום אל הזכייה. אבל מה שהפך את דמותו לאהובה כל כך היה האופי שלו. עם מבטא איטלקי כבד ומשעשע, כראוי לבנם של רוקו ואנג'לינה משכונת קורונה בקווינס, חוש הומור וכרזימה נהדרות, ופרסונה של סטאנדאפיסט, הוא קנה את ליבם של כל מי שנתקלו בו או צפו בו.

 

עם זאת, הדבר שקיבע אותו בזיכרון הקולקטיבי של הציבור האמריקאי התרחש עשר שנים לאחר מכן, ב-3 במארס 1993, בטקסט פרסי ה-ESPY הראשון (פרסי השנה בספורט של ESPN). כשהוא סובל מאוד מסרטן סופני בשלב מתקדם, ואלבאנו נעזר בדיק ווייטאל ובמייק ששבסקי כדי לעלות ולרדת מהבמה, אליה הגיע כדי להיות הראשון שמקבל את פרס "ארתור אש לאומץ". הנאום שנשא שם, 11 דקות מצחיקות, מרגשות ועצובות עד דמעות, בו הודיע על הקמת "קרן ג'ימי וי למלחמה בסרטן", הפך לנכס צאן ברזל בתרבות האמריקאית. רגע שמלמד על כוחה של רוח האדם לשבור את כבלי המציאות החונקת. שמונה שבועות לאחר מכן, בגיל 47 בלבד, נכנע למחלה.

היום מציינים 30 שנה לזכייה ההיא של צפון קרוליינה סטייט, וכאמור, עשרים שנה וחודש לנאום ההוא. בחודש שעבר, בתזמון שלחלוטין איננו מקרי, שוחרר הסרט "לשרוד ולהתקדם", עוד פרק מפואר בסדרה הדוקומנטרית המונומנטלית "30 על 30" של ESPN. בשבועות האחרונים הסרט שודר גם ב-ESPN ישראל, ואתם חייבים לעצמכם לסמן אותו ביומן ולתפוס אותו.

 

יוצר הסדרה, ביל סימונס, הודה בשבועות האחרונים שזה הסרט הטוב ביותר מבין 51 הסרטים שכבר הופקו לטובת הפרוייקט. וגם אם אפשר להאשים את סימונס בכך שהוא משוחד קצת – אחרי הכל, כדורסל מכללות של שנות השמונים, בחוף המזרחי, זה כנראה השנים הכי אהובות עליו בכל ספורט שהוא – הרי שמצפייה בסרט עולה התחושה שלמרות תחרות עיקשת מצד לא מעט סרטים נפלאים אחרים, יכול בהחלט להיות שהוא צודק.

לטובת הסרט הצטרף הבמאי ג'ונתן הוק (שביים גם סרט קצר ומקסים במסגרת "30 על 30" בשם "ג'ייק") למפגש השנתי שחברי הקבוצה מקיימים מאז שלורנזו צ'ארלס, קולע סל הניצחון, מצא ב-2011 את מותו בתאונת אוטובוס עצמית (הוא נהג באוטובוס ריק). כשהם נראים כמו סתם אנשים מן הישוב ולא אתלטים בעליל, ההישג ההוא הופך מרשים עוד יותר. החבר'ה מתיישבים סביב שולחן גדול, שותים, אוכלים ומעלים זכרונות. ובמיוחד, מדברים על ג'ימי וי.

הם נזכרים איך כבר מהרגע הראשון שלהם איתו, ואלבאנו ניסה לגרום לשחקניו בצפון קרוליינה סטייט להאמין שהם יכולים לזכות באליפות – דבר שנראה היה לחלוטין חסר סיכוי באותם ימים. הם נזכרים איך היה מעביר אותם "אימוני גזירת רשתות" הזויים. ומעל לכל, הם נזכרים איך היה עושה את כל הדברים האלה: בהומור, בקלילות, בכיף.

בצפייה ראשונה, אבל גם שנייה ושלישית, מתקבלת התחושה שהסרט עצמו קצת מבולגן, אבל האמת היא שזה רק מוסיף למסר שהסרט מנסה להעביר – שהחיים סביב ואלבאנו היו כאלה, תזזיתיים, מקריים, משוגעים. עוד בחירה מיוחדת של הבמאי היא להציג את דמותו של ג'ימי וי רק דרך קטעים הומוריסטיים או רגשניים. במשך כל הסרט אנחנו לא חוזים בקטעי ראיונות או סרטוני וידאו מקצועיים, אלא רק בקטעים בהם הוא מפגין את היכולת הוורבלית הייחודית שלו. בין אם בהרצאה נדירה שנשאה, או באותו נאום ב-ESPY. הבחירה הזו מדגישה את האישיות של ג'ימי וי, מעבר להיותו מאמן כדורסל, וברור שהיא נעשתה במכוון. כי זה לא סרט על כדורסל.

במהלך הסרט, דרך נאומי המוטיבציה הקצרים של ג'ימי וי, הסיפור מעורר ההשראה של צפון קרוליינה סטייט, וקטעים אחרים, אי אפשר לפספס את המסר הברור: בספורט, ובכלל בשום דבר, הדרך היחידה לשרוד ולהתקדם היא לא לוותר. "אל תוותר... אף פעם אל תוותר" הוא המוטו הפשוט של "קרן ג'ימי וי למלחמה בסרטן", ונראה שהוק ניסה להפוך אותו גם למוטו של הסרט.

אבל האמת היא שדבר אחר דווקא מתבלט לו, עובר כחוט השני בין כל חלקי הסרט, והסיפור כולו. והוא משפט אחד שאמר ג'ימי וי באותו נאום ב-ESPY. "כדי לחיות טוב צריך לעשות שלושה דברים כל יום. רק שלושה. לצחוק, לחשוב ולבכות, מאושר או מעצב", אמר ואלבאנו לקהל, "זה יום מושלם. אם אתה חיי ככה שבעה ימים בשבוע, יש לך משהו מיוחד". הסרט הזה, בדיוק כמו הנאום ההוא, גורם לך לעשות בדיוק את אותם שלושה דברים: לצחוק, לחשוב, ולבכות. באיזה סדר? זה כבר תלוי בצופה.