הציון המושלם של נדיה קומנצ'י, הקרסול השבור והדמעות של קרי סטראג, שיא המדליות של לאריסה לטינינה שהחזיק מעמד עד מייקל פלפס, הזהב של נסטיה ליוקין ואלי רייזמן, ועוד, ועוד. תחרויות הנשים בהתעמלות במשחקים האולימפיים נחשבות לפנינה נוצצת בתוכנית האולימפית. כך זה חוזר על עצמו מדי ארבע שנים, אך מעטים האנשים שיודעים היכן זה התחיל. המשחקים האולימפיים באמסטרדם בשנת 1928 נשאו עימן בשורה של שוויון מגדרי בענף ההתעמלות, כאשר לראשונה נערכו תחרויות התעמלות רשמיות לנשים. בניגוד לתוכנית הענפה של ימינו, אז הייתה רק התחרות הקבוצתית. כלומר, הוענקו מדליות רק לנבחרות ולא ליחידים, כפי שנהוג כיום. נבחרת הנשים של הולנד היא שחתומה על ההיסטוריה כשזכתה במדליית הזהב הראשונה. אבל השואה והשמדת יהודי אירופה זימנו לנבחרת הגדולה סוף טראגי במיוחד. זהו סיפורה.
תושבי אמסטרדם לא האמינו למראה עיניהם. לפתע, בשעות הערב המאוחרות, כאשר הבריזה הקרה מגיע מהים ומקפיאה את האוויר, תריסר בנות התרוצצו להן על החוף והתאמנו על תרגילי ההתעמלות, כאשר ברקע ניצב המאמן היהודי חריט קלירקופר. עומד, מחלק הוראות ויודע שדווקא אימון חריג מסוג כזה מוכרחות המתעמלות שלו לבצע על מנת להגיע מוכנות לאולימפיאדה. לחריט הייתה מטרה ברורה - להביא להולנד מדליית זהב בבכורה ההיסטורית של ענף ההתעמלות לנשים במשחקים האולימפיים באמסטרדם בקיץ.
קלירקופר אסף 12 בנות צעירות וליכד אותן לחבורה מוכשרת, נבחרת ששווה זהב. "היו לנו גם אימונים בתוך האולם, אבל חריט ידע שהתחרות באולימפיאדה תהיה בחוץ ולכן במשך חודשים התאמנו בחוף הים וגם מחוץ לאולם", העידה לפני כעשור אלידה ואן דן בוש, אחת מאותן מתעמלות צעירות, על תרומתו העצומה של חריט. "ראינו שבחוץ יש לנו יותר אנרגיות ממה שבאמת נדרש. כך ידענו לשלוט בעצמנו".
5 נבחרות בלבד השתתפו בתחרות האולימפית ב-1928, כאשר ההונגריות והאיטלקיות נחשבו לפייבוריטיות לזכות במקומות הראשונים, אבל בפועל הבנות של חריט לקחו את כל הקופה עם הצגה נפלאה. הניקוד ניתן אז על בסיס רמת הביצוע הכוללת, תרגילי הקפיצות ותרגילים על הקרקע ובמכשירים שונים. נבחרת הולנד השיגה ציון כולל של 316.75 נקודות, כשהיא מקדימה בפער ניכר את נבחרת איטליה (289.00) ואת בריטניה (258.25). כך עושים היסטוריה.
"אני חושבת שזה הרגע הכי מאושר בחיים שלי, החווייה הכי גדולה שהייתה לי", העידה אלידה ואן דן בוש, שהלכה לעולמה בשנת 2003 בגיל 101. נבחרת המתעמלות אכן הייתה חתומה על אחד מרגעי השיא בספורט האולימפי ההולנדי. מדליית הזהב ההיא הייתה המדליה היחידה של הולנד בהתעמלות עד המשחקים האולימפיים בקיץ שעבר בלונדון, כאשר המתעמל אפקה זונדרלנד זכה בזהב בתרגיל המתח לאחר ביצוע עוצר נשימה.
בנבחרת של חריט היו 5 מתעמלות יהודיות - סטלה בליץ-אגסטריבה, אנה דרזדן-פולק, לאה קלוט-נורדהיים, אלקה דה לוי וג'ודיקה סימונס. עבורן, המדליה המוזהבת מאמסטרדם 1928 הייתה רק החלק הראשון בסיפור. עבורן, החלק השני היה טראגי וכואב.
הקהילה היהודית באמסטרדם מנתה כ-140,000 איש לפני השואה, אך כאשר הולנד נכבשה בידי הצבא הנאצי, גורל היהודים היה זהה לגורלם המורבידי של יתר יהודי אירופה. ב-2 באוקטובר 1942, כחלק מ"הפתרון הסופי" להשמדת יהודי אירופה, היהודים הועברו מהגטאות למחנות עבודה וכעבור מספר ימים גם למחנות ההשמדה בסוביבור ובאושוויץ. כ-108,000 מיהודי הולנד (כ-77 אחוזים) נספו.
אלידה ואן דן בוש הכירה היטב את המצוקה שבהן היו נתונות חברותיה - סטלה, אנה, לאה, אלקה וג'ודיקה. אלידה סיפרה על הניסיון שלה לעזור להן ולמשפחות שהקימו ב-15 השנים שחלפו מאז המשחקים האולימפיים באמסטרדם. היא פנתה לחברות הנבחרת שמצאו מקומות מסתור בתוך העיר מתוך מטרה לקחת את הילדים הקטנים, להוציא אותם מהולנד ולהבריח אותם לארצות הברית. אולם, כולן סירבו בתוקף. אלידה, שעבדה כל חייה כמורה בבית הספר, סיפרה על המקרה בייאוש רב, כאילו האמינה שהייתה צריכה לקחת את הילדים בכוח, חרף התנגדות האמהות. "אני יודעת שאסור לעזוב ילד ולהשאיר אותו לבד בשום אופן, אבל עדיין....!".
הגורל היה ברור. לאה קלוט-נורדהיים, בעלה ובנם בן ה-10 הומתו בגז במחנה ההשמדה בסוביבור בשני ביולי 1943. שלושה שבועות אחר כך, אנה דרזדן פולק ובתה בת ה-6 סבלו מגורל דומה בסוביבור. ג'ודיקה סימונס, בנה ובתה הלכו באותה דרך מקוללת לתאי הגזים באותו מחנה במזרח פולין רגע אחרי שירדו מהטרנספורט מגטו אמסטרדם. סטלה בליץ-אגסטריבה, בנה ובתה נרצחו בספטמבר של אותה שנה באושוויץ. גם המאמן חריט קלירקופר נרצח בסוביבור. אלקה דה לוי היא המתעמלת היהודיה היחידה ששרדה מאותה נבחרת גדולה. סיפור הישרדותה של דה לוי בינתיים לא יודע ונותר באפלה. היא מתה באמסטרדם בשנת 1978.
חריט וארבע המתעמלות נרצחו באכזריות על ידי הצורר הנאצי, אך סיפורם לעד ייחרט בדברי הימים של המשחקים האולימפיים. הבגדים הופשטו, הנעלים והתכשיטים נלקחו, הרכוש נעלם, השיער נגזר באכזריות והמוות היה כואב ומיידי. אבל את מדליית הזהב ההיא מ-1928, הראשונה בתולדות ההתעמלות הנשית המפוארת, גם היטלר והשואה לא הצליחו למחוק. במלחמה הזו, על הזיכרון, לא היה לו שום סיכוי לנצח.