הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

חופש בסכנה: הפיגועים בבוסטון נועדו לפגוע במה שספורט מסמל

התמונות המוכרות של הפיצוצים, הנפגעים והבהלה החזירו אותנו לבסיס הפער בין המערב למתנגדיו. החירות והעצמאות, שמקבלות ביטוי על המסלול או במגרש יותר מבכל מקום אחר, הפכו אירועים חגיגיים כמו המרתון ליעד עבור ארגוני טרור

ניצן פלד  17.04.13 - 13:00
תחילת כתבה

כשאתה מסתכל שוב ושוב בסרטוני הזוועה וברגעי החרדה של הפיגוע במרתון בוסטון, ומחכה להצהרות ממשל אובמה, ולמחוות המרגשות שיגיעו מכל רחבי עולם הספורט האמריקאי, נושא אחד אתה יודע שישוב ויעלה לסדר היום: חופש, חירות, עצמאות.

"האנשים שאחראיים  לדברים האלה חשים מאוימים על ידי החופש שלנו", אמר ברק אובמה בעבר בהקשר של פיגועי טרור נגד מטרות מערביות. וגם אם העניין קצת יותר מורכב מזה, קשה – לפחות מנקודת המבט "המערבית" שלי – שלא להסכים לפחות עם כך שהנקודה הזו עומדת בבסיס הפער, הקונפליקט.

את הימים האחרונים העברנו בהמון מחשבות על דברים כאלה. על מונחים כמו חופש, חירות, עצמאות, וגם הקרבה, הגשמה עצמית, תעוזה. ואצלי, הדברים האלה גם תמיד מתחברים, בצורה טבעית אבל לא פשוטה להבנה, לספורט. ובדיוק כשכבר הייתי מוכן להשאיר את המחשבות האלה בצד עד לשנה הבאה, הגיע הפיגוע הזה והכריח אותי לעצור שוב לעוד רגע של תהיה, לעוד סשן של גירוד ראש וחיטוט נפש. לצאת לחפש עוד תשובות על הקשר בין הדברים האלה. בין חיים, מוות, חופש, דיכוי. וספורט. כי למה לפוצץ מטעני חבלה דווקא במרתון?

ואז, אחרי שכבר ויתרתי והתחלתי בהכנות ל"על האש" (טבעוני!), נתקלתי פתאום שוב בבו ג'קסון ובמת'יו לה טיסייה. שחקן פוטבול ובייסבול אמריקני, כדורגלן אנגלי. לכאורה, בלי קשר אחד לשני. ובטח בלי קשר לתזמון ולאירועים. אבל עם קשר הדוק למה שקרה בבוסטון.
*
אל סיפורו של ג'קסון חזרתי כשצפיתי ב-"You don’t know bo", עוד פיסה נפלאה מסדרת הסרטים הדוקומנטריים "30 על 30" של ESPN. בו ג'קסון, כך הוא מתואר בסרטו של מייקל בונפיליו על ידי דוברים מכובדים רבים, היה כוכב מזן אחר לגמרי. זה התחיל אמנם ביכולות האתלטיות הטבעיות בהן ניחן, שהיו ייחודיות עד לרמה שכולם בסרט מסכימים כי "כזה דבר הם בחיים לא ראו". אבל מה שהפך אותו לדמות כל כך נפרדת ומבודלת בנוף של הספורט המקצועני זה מה שגם גרם לו לשחק במקביל ב-NFL וב-MLB: אופי של אחד ש"רוקד למוסיקה של עצמו", כפי שהוא מגדיר את זה.

ג'קסון, שגדל עם תשעה אחים לאם חד הורית באלבמה והצטיין בשני הענפים עוד בתיכון, היה כל כך נחוש לעשות דברים בדרך שלו, שהוא דחה הצעה מג'ורג' סטיינברנר – בזמנו אולי האיש החזק בספורט האמריקאי – והלך לקולג' במקום להצטרף לניו יורק יאנקיז. רק כדי לא לוותר על הסיכוי להיות הראשון במשפחה שהולך לאוניברסיטה. אבל זו ממש לא הייתה הבעת העמצאות האחרונה שלו. גם לא המדהימה מכולן.

בשנתו האחרונה באוניברסיטת אובורן, למרות שהמשיך להעיף הום-ראנס, היה ברור שהעתיד המקצועני שלו טמון בכדור האליפטי, כשהוא אמור היה להיבחר ראשון בדראפט ה-NFL.אבל אנשי טמפה ביי באקנירס, שהתכוונו לקחת אותו עם הבחירה הראשונה ב-86', רצו להיות בטוחים שהוא יבחר בפוטבול על פני בייסבול, אז הם טמנו לו פח.

אחרי שנגמרה עונת הפוטבול במכללות, הוא המשיך כמובן לבייסבול. בזמן הזה, אנשי טמפה ביי הזמינו אותו לביקור אצלם. הביקור בקבוצה מקצוענית גרם ל-NCAA לשלול מג'קסון את מעמדו כספורטאי חובבן, מה שמנע ממנו לסיים את עונת הבייסבול האחרונה שלו. בו כל כך כעס שהוא אמר לאנשי טמפה ביי שזה יהיה בזבוז מצידם לבחור בו, כי הוא לא בא לשחק. הם לא האמינו, ולקחו אותו בבחירה הראשונה.

אף אחד לא באמת האמין שהוא יוותר על המליונים של ה-NFL, לטובת קריירה בינונית ב-MLB. גם אנשי קנזס סיטי רויאלס, שבחרו בו בסיבוב הרביעי (!) של דראפט הבייסבול ב-86', חשבו שיש סיכוי שהם סתם משלים את עצמם ושג'קסון יתעשת וילך לשחק פוטבול. זה לא קרה. הוא עמד במילה שלו, ואת עונת 86' העביר בבייסבול.

רק שנה לאחר מכן, כשטמפה ביי ויתרה על הזכויות עליו והוא חזר לדראפט של ה-NFL, החלה קריירת הפוטבול המקצוענית שלו. לוס אנג'לס ריידרס – הקבוצה הכי "עצמאית בשטח" של אותם ימים – לקחה אותו עם הבחירה ה-183 בלבד. והיא קיבלה את אחד הראנינג בקס הכי אימתניים שהליגה ראתה. אמנם, הוא שיחק בייסבול עד ספטמבר, והצטרף לריידרס בכל שנה רק אחרי שהעונה כבר החלה, אבל זה לא מנע ממנו להציג יכולות אדירות בנשיאת הכדור.

ואפילו כאן לא טמונה כל האינדיבידואליות באופיו של בו. כי אמנם ב-1991 הוא נפצע במפרק הירך ונאלץ לפרוש משני הענפים בגיל 28. אבל זה לא הדבר היחיד שמנע ממנו מלממש את הפוטנציאל. זה היה בו עצמו.

ובניגוד להרבה מקרים אחרים ששמענו עליהם, זה לא קרה כי הוא היה "ילד רע", בלאגניסט או עצלן. רחוק מזה. זה קרה כי את בו לא עניין "לממש את הפוטנציאל". לא עניין להגיע להיכל התהילה. עניין אותו לעשות מה שמסב לו הנאה. מה שעשה מאז היה ילד. בייסבול בבוקר, פוטבול בערב. ושיזדיינו ספרי השיאים, הסטטיסטיקות והיכל התהילה.
*

במת'יו לה תיסייה נתקלתי אתמול במאמר באתר גרנטלנד, שם בראיין פיליפס חזר אל הקריירה המוזרה של מת'יו לכבוד שובו של הגאון הכדורגל בן ה-44 למשחק. כן, גם אני פספסתי את זה, אבל מתברר שלה תיסייה, שמשמש כיום נשיא כבוד של מועדון מהאי בו גדל (גרנזי, שיותר קרוב לצרפת מאשר לאנגליה), הסכים לשים על עצמו מדים ומגני עצם, ולרדת אל הדשא לכמה משחקים בליגה התשיעית באנגליה, כדי לעזור לקבוצה להתמודד עם עומס משחקים לא צפוי שנוצר בגלל סדרה של משחקים דחויים.

הסיפור כאן הוא לא הקאמבק הקטן והלא מתוקשר, אלא ההזדמנות להסתכל אחורה אל השנים שלו כשחקן בליגה הבכירה באנגליה, בה כבש 161 שערים, בישל עשרות נוספים, ובעיקר הדהים את הצופים פעם אחר פעם בזכות טכניקה עילאית וגאונות כדורגל נדירה. לה תיסייה, מהרבה בחינות, הקדים את זמנו, כמו שמתאר פיליפס במאמר. הוא שיחק כדורגל עדין וטכני, בימים בהם האוהדים האנגלים עדיין ראו כמעט רק בלמים בלי שיניים, כדורים ארוכים, קרבות אוויריים ותיקולים אגרסיביים. היו לו 5 עונות קסומות של בין 15 ל-25 שערים, שרובם הושגו בכדורגל מלבב, עוד לפני שארסן ונגר בכלל הגיע לארסנל. ואת כל זה הוא עשה בחן ובברק שבמגרשי הבוץ של אנגליה תמיד נראו ממקום ומזמן אחר.

אז למה את כל 443 הופעותיו בליגה הבכירה רשם במדי הקדושים הצנועים מסאות'המפטון? מדוע, אם היה כל כך מבריק, לבש את המדים הלאומיים רק שמונה פעמים? איך זה שלמרות הכשרון והעובדה שהחזיק ביכולות נדירות במיוחד, נדיר לא פחות לראות אותו מוזכר ברשימת האנגלים הגדולים של דורו? כי לה תיסייה, שמעיד על עצמו (קצת בצחוק, קצת לא) שהיה קצת עצלן, העמיד ערך אחד מעל כולם כששיחק כדורגל: ההנאה. הוא רצה ליהנות מהכדורגל שלו, והוא נהנה בסאות'המפטון. אז הוא נשאר בסאות'המפטון.
*

נכון, אנחנו נוטים להלל ולשבח את מוסר העבודה של שחקנים כמו כריסטיאנו רונאלדו או קובי בראיינט. ונכון, כבר ראינו גאונים כמו רונאלדיניו או מג'יק ג'ונסון, שמצליחים לשלב פאן היסטרי עם תוצאות ברמות הגבוהות ביותר. אבל לא כולם וורקוהוליקים. ולא כולם גדולים כמו רונאלדיניו או מג'יק.

והכי חשוב: הסיפורים של ג'קסון ושל לה תיסייה מזכירים לנו שלא כולם נכנעים לתכתיבים חברתיים, לא כולם רודפים אחרי מה שתרבות המערב מקדשת. מזכירים לנו שלפעמים, הרדיפה אחרי סטנדרטים שאחרים מציבים לך, היא לא הדרך הנכונה לחיות את החיים. ג'קסון ולה תיסייה מוכיחים שיכולים להיות בקרבנו אנשים מוכשרים וטובים, וגם מוצלחים, שעושים את הדברים כמו שטוב להם, כמו שהם רוצים. בדרך שלהם.

שניהם ניחנו בכישרון טבעי נדיר. שניהם התפרנסו ממנו בכבוד. אבל שניהם עשו את זה קודם כל כשהם נהנים מזה, וכשהם גורמים לנו ליהנות מהם על הדרך. אז הם "לא מימשו את הפוטנציאל". אז הם לא זכו באליפויות או נבחרו למצטיינים. אבל בתוך חברה תובענית (וטובענית), הם הוכיחו שאפשר למצוא את האיזון בין הצלחה לשפיות, שזה ממש לא סוף העולם להיות נאמן לעצמך, גם כשכולם מצפים ממך להיות כמו כולם. להיות עצמאי. חופשי. זה מה שספורט מאפשר. זה מה שספורט יכול, וצריך, לסמל. גם אם זה בדיוק מה שהופך אותו למטרה לפיגועים.