כבר חמש שנים תמימות שאני משחק פוקר על בסיס שבועי עם חברים. כך, כל חמישי נפגשים להם חבורת גברים מלאי מאצ'ו - כשרובם ככולם ברחו מהלחץ בבית, מהחברות, הנשים והילדים - לערב שמח ומשעשע עם אלכוהול, אוכל, אווירה טובה והרבה קלפים. ערב שכולו התנתקות לכמה שעות מהחיים ומעבר לסגידה לקלפים, לצ'יפים ולשאר המניירות של המשחק הסוחף הזה.
נכון, כולנו כבר שנים בתוך המשחק הזה, אבל אנחנו בטח לא מקצוענים. רבים מאיתנו היו רוצים להפוך את התחביב למשהו קצת יותר גדול, אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. לאחרונה, אולי כחלק מהגחמה הזו, החלו לטפטף כמה חבר'ה לנסות את מזלם בקזינו כזה או אחר באירופה. ואז, אותו חבר חוזר לחיקו החמים של ערב חמישי עם הפתעות וטופינים מהדיוטי פרי, מספר על חוויותיו וכל האחרים בוהים בו בעיניים משתאות ומקנאות.
במציאות שבה הפוקר בישראל נחשב לעבירה פלילית והקזינו הוא סמל השפל והתועבה, לחובבי המשחק אין מפלט ראוי לתחביב שהוא שילוב של משחק קלפים, חשיבה, אסטרטגיה, מתמטיקה ופסיכולוגיה. משחק שתרם לי, ולאלפים שכמותי, בהתפתחות האישיותית והמקצועית. אז האמנם אין מפלט?
בגדול לא, אבל בקצה המנהרה אפשר לראות קצת אור.
לפני מספר חודשים, באופן מקרי לחלוטין, שמעתי מחבר על חוויה בלתי נשכחת שהיה נוכח בה. אליפות ישראל בפוקר (IPC), סבב שמתרחש בכל פעם ביעד אירופי אחר. קפריסין, מלטה, בורגאס הם חלק מהיעדים שמארחים את האירוע, לעיתים בבתי מלון מקומיים ולעיתים בהפלגות כשהטורניר מתרחש על האוניה. אז כשאותו חבר חזר מהפלגה שכזו, הוא גרם לכל היתר להזיל ריר מקנאה; מאותו רגע, עלתה בי מחשבה אחת: מתי גם אני מגיע לאוניה שכזו?
אז כמובן שהחלטתי "להגשים חלום" וקניתי יחד עם שני חברים כרטיסים להפלגת הפוקר הרשמית של IPC, שיצאה מנמל חיפה באוניה מפוארת ומפנקת לעבר חופי קפריסין השכנה. מחודש לפני האירוע ועד ליום עצמו, רק חשבתי על החוויה. מה יהיה שם, איך אתאקלם, איזו אסטרטגיה אנקוט בטורניר, ובכלל - מה יהיה התמהיל האנושי של החבר'ה בהפלגה.
***
-
שולחן הגמר. מאחור: הקהל הנלהב (צילום: דף הפייסבוק של IPC)
-
חובבנים ומקצוענים כאחד ניסו את מזלם... (צילום: דף הפייסבוק של IPC)
ואז הגיע היום הגדול. הרכבת הורידה אותנו בחיפה ועברנו את כל סידורי הביטחון והדרכונים. אני גיליתי שגם בנמל חיפה יש דיוטי פרי כייפי ובזבזן שכמוני לא נעצר לרגע והשאיר שם שק ענק של שוקולדים ואלכוהול. עלינו על האוניה והעיניים נפתחו: הבריכה מעלינו, מגרש הכדורסל לצידה, מרפסות המפנקות וגם חדר אוכל עשיר.
אבל הכל היה רק הכנה לדבר האמיתי. ב-19:00 הגיעה הפתיחה של הטורניר הגדול. 350 משתתפים. כל שולחן מנה 10 שחקנים (כמקובל) והטירוף התחיל. הלב מפמפם בהתחלה כאילו היה זה גמר ה-WSOP; "רק לא לעוף ראשון. רק לא לעשות בושות", אמרתי לעצמי ואט אט שרדתי. שחקנים התחילו להיות מודחים ואני שורד דקה אחרי דקה. התחלתי להכיר את כל השחקנים בשולחן והמשחק התחיל לזרום לי. התחלתי להרגיש בבית. שחקנים ישראלים, דילר ישראלי, אווירה ישראלית. עדיף מכל קזינו בעולם.
***
וכאן זה הזמן לשבור אולי את גדול המיתוסים: למרות החששות המוקדמים ולמרות שכל הקנאים טפטפו לי על הרמה האנושית הנמוכה, גם אני הייתי בשוק ממגוון האנשים האיכותיים. 350 איש. כ-ו-ל-ם משחקים פוקר. אנשי הייטק, פרסום, עיתונאים, סטודנטים, בני 20 לצד בני 60, רווקים לצד זוגות, קבוצות חברים לצד משפחות. הכל מהכל. כל הדעות הקדומות התנפצו לשמחתי לנגד עיניי. חוויה צרופה.
אז מי לקח את הקופה הגדולה הזו? (צילום: דף הפייסבוק של IPC)
מאות של משתתפים
במשחק עצמו, כמו מה שקרוה בסופו של דבר לכל חובבן, גם הסוף שלי הגיע: קיבלתי 2 תלתנים ביד והפלופ חשף 2 תלתנים נוספים. אחד מהשחקנים הכריז "אול אין" ואני החלטתי ללכת על זה. הכל או כלום. לבחור היה זוג קינגים, אני מחכה רק לעוד תלתן. נו, שיבוא כבר. בטרן, התלתן המיוחל לא הגיע. גם בריבר לא. הטורניר נגמר. לא נעים, לא נורא.
אלא שלמרות ההדחה, מאותו רגע החוויה רק הלכה וגדלה. שולחנות ה"קאש" הלכו ותפסו תאוצה וטורנירי ה"SIT AND GO" היו מגוונים, משעשעים ומרתקים. ניסיתי הכל מהכל ובדרך אפילו עצרנו בלרנקה ולימסול. בסופו של דבר, בערב השלישי להפלגה הגענו בשעה טובה לשולחן הגמר בטורניר הראשי. אייל המכונה "קסיאס", שזכה בטורניר הקודם, עשה זאת שוב, בגדול, והשלים עוד זכייה פנומנאלית. תענוג לראות איך ילד בן 20 מפרק ומפצח כל מה שעומד מולו... 17 אלף יורו לכיס. הלוואי עלי.
וכך נגמרו להם שלושה ימים של אורגזמת פוקר. בסיומם, חזרנו לארצנו הקטנטונת והפרימיטבית להחריד - שתושביה אוהבים פוקר - אך מחוקקיה עדיין חיים בתקופות אפלות בהן המשחק הנהדר הזה הוא שם נרדף לפשע. אם רק הייתם שמים אותם על האוניה הזאת, תוך 3 שנים הייתה קמה כאן וגאס קטנה שהייתה מפריחה את הנגב.
ביום חמישי שלאחר החזרה ישבתי עם החברים לעוד ערב פוקר וסיפרתי להם הכל. כמה כיף היה לראות שהעיניים המשתאות והמקנאות מופנות הפעם רק אלי. "חייבים לנסוע פעם הבאה כולנו יחד", סיכמנו את השיחה והתחלנו לחלק שוב את הקלפים.