ימים חגיגיים עוברים עלינו. מעצמות היבשת התקבצו כאן אצלנו, במזרח התיכון החמים והנעים, לטורניר הגדול של הקיץ. הפעם, לשם שינוי, גם אנחנו מוזמנים למסיבה ואפילו לציניקנים השנונים ביותר קשה להתעלם מהאווירה המיוחדת שבמתקנים החדישים, הדגלים ברחובות וצלילי ההמנונים הבוקעים מהאיצטדיונים במרכז הארץ. אירופה. ובכל זאת, למי שחושב שזה מה שישנה את פני הכדורגל שלנו צפויה נחיתה כואבת לקרקע. מספיק להעיף מבט על התנהלות ארבע הגדולות של הליגה בחודש הראשון לפגרה כדי להבין על מה מדובר. ברור, 'עבר רק חודש' ועל פניו רק עכשיו מתחילים לחמם מנועים. אבל בואו לא נשכח שיש קבוצות לבנות, הלו"ז מתחיל כבר ביולי והליגה נפתחת באוגוסט. עלייה ברמה? מתקרבים לאירופה? יש עוד מה ללמוד.
בית"ר ירושלים: מי פה בעל הבית?
מרוב מאבקי כוח וקרבות אגו, מישהו בבית וגן שכח שיש קבוצת כדורגל לנהל. ויכוח הבעלות על בית"ר מוציא מאנשים רבים רגשות מסוגים שונים, אך כולם מסכימים שהסוגיה הבלתי-נגמרת היא בעיקר מביכה. האוהדים נגד הקבוצה, הקבוצה נגד הבעלים, הבעלים נגד האוהדים. כולם נגד כולם. ואז הגיע אלי טביב, נתן ערבוב קטן לתבשיל הרותח ממילא, סיבך עוד קצת את הסיפור וגרם לגאידמק לשלוף רוכש צ'צ'ני מהכובע. כל יום עידכון חדש, כל יומיים תפנית דרמטית. מרוב דובים כבר לא רואים את היער. מרוב ויכוחים כבר לא זוכרים את הסיבה לשמה התכנסנו: טובת בית"ר ירושלים. כרגע לא רק שלא יוצא טוב, אלא גם נשקפת סכנה לעתיד המועדון.
כמו שזה נראה, הסיפור לא יסתיים בקרוב. בעיקר כי מדובר בפרשייה משפטית סבוכה, שבה כל צד מאמין בצדקתו. טביב כבר התחבר עם האוהדים, הרוכשים הצ'צ'נים עם המאמן רוני לוי. שמות של שחקנים נזרקים לאוויר, סכומי כסף נשפכים תיאורטית, ונראה שהכל נובע רק ממקום אחד של להראות למי יש יותר גדול. מי יכול לתת יותר. כל קשר בין זה לבין הבטחת עתידה של בית"ר, מעבר לשנה-שנתיים הקרובות, מקרי לחלוטין. ופה בעצם הבעיה. המועדון הירושלמי לא צריך אנשים שיתנו לו 'ליגת אלופות עוד שנתיים', אלא זקוק נואשות פשוט לבעל בית. כזה שאכפת לו מהקבוצה, שייצב את המערכת, שיאפשר לשחקנים לפרוח ולמנוע מאחרים לברוח. רק ככה תידלק מחדש המנורה.
הציון: בלתי מספיק. כל הצדדים מוכרחים לרדת מהעץ וזה כולל את האוהדים, טביב, גאידמק וכל משקיע צ'צ'ני כלשהו. מישהו מוכרח להבין שאם לא יימצא במהרה פיתרון, ייתכן שכבר לא יישאר מה לפתור.
מכבי תל אביב: מסע החיפושים נמשך
עובדה מספר 1: עוד קצת יותר משבועיים, ב-24 ביוני, תדע מכבי תל אביב את זהות יריבתה במוקדמות ליגת האלופות, כשהמשחק הראשון ייערך כבר באמצע יולי. עובדה מספר 2: לאלופה אין מאמן. המועדון הצהוב משתוקק לקמפיין מוצלח באירופה, בייחוד אחרי האליפות הנפלאה שהעלתה את הציפיות בהתאם, אבל מישהו שינהל את העניינים ויבנה את הקבוצה לקראת העונה החשובה שבפתח? אין. בורסת שמות, לעומת זאת, יש ויש. זה השינוי הגדול שהביא הצוות של ג'ורדי?
אז נכון שאוסקר דפק למכבים ברז כשנטש בפתאומיות, ונכון שלא פשוט למצוא את המחליף הראוי (מה גם שהעדיפות למאמן זר מקשה על תהליך האיתור) אבל איפה המקצועיות? עוד שבועיים ייפתחו אימוני הקבוצה לקראת העונה האירופית, ולאף אחד לא ברור מי יעביר אותם. מי יעמוד בראש המערכת, מה קורה עם הרכש, מי נשאר, מי הולך, מה הטקטיקה המועדפת. ככה יוצאים למלחמה על מקום בצ'מפיונס? לא ממש. אמנם מדובר רק בסיבוב המוקדמות השני, מול יריבה אלמונית ממדינה נידחת, אבל מספיקות שתי מילים כדי להזכיר לצהובים שאם לא יתכוננו כראוי לקראת כל שלב, זה עלול להיגמר בפאדיחה. סנטה קולומה.
הציון: מספיק בקושי. למכבי יש גרעין שחקנים טוב ומצב כלכלי טוב עוד יותר. ועדיין, מועדון שמחזיק מעצמו ככזה שמתנהל ברמה הגבוהה ביותר, לא יכול להרשות לעצמו סחבת במציאת דמות משמעותית כמו מאמן, שמשמעותה הקפאת ההכנות במהלך הקיץ.
הפועל תל אביב: מאיפה הכסף?
נדמה שדווקא בצד האדום של תל אביב, שם לא חסרות צרות מבחינה פיננסית, עושים מה שיכולים כדי להעמיד קבוצה חזקה בעונה הבאה. זה התחיל עם הנחתת רן בן שמעון לעמדת המאמן, המשיך עם החתמת שחקני רכש זרים ומאוד יכול להיות שיסתיים בהחזרת הבן האובד, איתי שכטר, שקרוב לסיכום במועדון. אין מה להתלונן, הפועל מוציאה את המירב מהמצב הנתון העגום. ופה, בעצם, טמונה הבעיה.
על פי ההתאחדות לכדורגל, הבעלים הרשום של הפועל תל אביב הוא אלי טביב. כן כן, אותו אחד שמנהל קרב על בעלות בית"ר ירושלים. הסיבה? קבוצת הרכישה שקנתה את הפועל מידיו של טביב עוד חייבת לו מיליוני שקלים, וכל עוד הכסף לא עבר אליו העסקה לא הושלמה. בינתיים כל צד תובע את הצד השני, מלחמת בוץ של הכפשות והבלאגן חוגג. אם כך, נשאלת השאלה: מאיפה הקבוצה מתחזקת? איך מרשה לעצמו מועדון, שלא יודע מי יעמוד בראשו מחר בבוקר, להוציא כספים נוספים מעבר לגירעון הקיים? מדובר בחוסר אחריות ממדרגה ראשונה, שעלול רק להעמיק את הבור הכלכלי בו נמצאת הפועל. להתחזק זה יפה ואף רצוי, אבל יציבות כלכלית והבטחת העתיד הם הערכים שצריכים להוביל את מקבלי ההחלטות.
הציון: כמעט טוב. ההכנות לעונה הבאה לא מפסיקות לרגע, אבל התסבוכות מסביב עוד יכולות להכניס את המועדון האדום לצרות.
מכבי חיפה: השקט שנשאר
כמו תמיד, הניהול של יענקל'ה שחר גורף בעיקר מחמאות. ההחלטה להשאיר את אריק בנאדו בתפקידו התקבלה כבר בעונה שעברה, דבר שאיפשר לירוקים להתכונן בשקט ובשלווה לקראת העונה הבאה. והם מתכוננים. הקבוצה היחידה מבין ארבע הגדולות של הכדורגל שלנו שמחזיקה בבעלים יציב, מאמן ברור, עורכת רכש נבון ופועלת לפי התכניות. אם תרצו, הדבר הכי קרוב למודל הניהול 'האירופי' והנורמלי. או בעצם, הכי רחוק מזה הישראלי.
חיפה לא משתגעת, כרגיל. אין בורסת שמות בלתי-נגמרת מסביב לקבוצה, אלא מטרות שהציבה לעצמה. עד כה הספיקה הקבוצה לצרף את אלעד גבאי להגנה ורובן ראיוס לקישור, כך שבאמת ניתנת תחושה של שליטה. שהכל בסדר. שיש מי שיודע מה הוא עושה. לא יוצאים בהצהרות, לא משחררים הודעות כל יומיים, פשוט עובדים. בשקט. נו, הדבר הזה שאף מועדון בכדורגל הישראלי לא ניחן בו. אם מחפשים להשוות את הכדורגל שלנו לזה באירופה, כדאי לקחת את חיפה בתור דוגמה. ועם או בלי קשר, הירוקים מחזיקים בכמות הנציגים הגבוהה ביותר בסגל הנבחרת ליורו (שלושה). אם זאת לא הוכחה שיציבות ושקט משתלמים, אז מה כן?
הציון: טוב מאוד. אחרי המהלומה הלא פשוטה של תחילת העונה שעברה, חיפה לא רק התאוששה, אלא אפילו יצאה מחוזקת. ההר ירוק מתמיד.