$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

בשם האח: רק לאחר שאיבד את אחיו, כוכב הבייסבול הגיע לשיא

למקס שרזר מדטרויט שני סימני היכר: העיניים שלו בצבעים שונים, ואלכס - אחיו הקטן שליווה אותו לכל מקום כמאמן האישי. אלא שלפני שנה אלכס שם קץ לחייו, ולמרות הקושי, דווקא כעת הפיצ'ר הפך לווינר. סיפור מיוחד על אבל וכוחו של רצון

תומר אטלס, סנט לואיס  22.06.13 - 08:30
שרזר. התגבר על הטרגדיה (gettyimages)
שרזר. התגבר על הטרגדיה (gettyimages)

לפני שנה פחות יום, ב-23 ביוני, 2012, דטרויט טייגרס הפסידה 4:1 לפיטסבורג פייראטס. לכאורה, עוד משחק בייסבול, שהדבר הכי מיוחד בו הוא המפגש בין קבוצת אמריקן ליג לקבוצת נשיונאל ליג. בצד המפסיד, הפיצ'ר הפותח של דטרויט, מקס שרזר, דווקא נתן הופעה טובה. הוא שיחק 6 אינינגים, הרשה רק 3 בסיסים (Hits) ו-3 ריצות. במונחי בייסבול, שורה כזו נחשבת ל-Quality Start. הופעה איכותית. אבל במקרה של אותו ערב בפיטסבורג, ההופעה של מקס שרזר הייתה הרבה יותר מסתם הופעה איכותית. היא הייתה הופעה מעוררת השראה.

מקס נולד, יליד 1984, היה תמיד הספורטאי במשפחה. עם עין אחת חומה ועין אחת כחולה (תופעה שנקראת Heterochromia), זה אמנם היה סימן ההיכר שלו, אבל מבחינתו הוא תמיד היה קודם כל דבר אחד: שחקן בייסבול. זה מה שהוא ידע שהוא רוצה לעשות מגיל קטן, ושום דבר לא היה עומד בדרכו. בטח שלא צבע עיניים לא תואם.

בתיכון מקס היה פיצ'ר ואאוטפילדר מצוין. באוניברסיטת מיזורי הוא כבר קנה לעצמו מעמד של אחד הזורקים הטובים במדינה, עם פאסטבול שמגיע ל-99 מייל לשעה (159 קמ"ש). ב-2006, אחרי שלוש שנים בקולג', הוא נלקח בבחירה ה-11 של הדראפט ע"י אריזונה דיימונדבקס. באפריל 2008, אחרי שנתיים בליגות הנמוכות, שרזר רשם את הופעת הבכורה שלו בליגה של הגדולים. אבל למרות הכישרון והעיניים המיוחדות, מה שבאמת ייחד את שרזר ודחף אותו להצטיינות היה המנטור שלו. אחיו הקטן.

אלכס לא היה אח קטן "רגיל". הוא לא היה מציק, וגם לא רב עם מקס, שבתורו לא היה כועס או מכה אותו, כמו שאחים גדולים לעתים עושים. הם פשוט היו חברים טובים. גם כאשר שיחקו בבית ושברו אגרטל ואמא הייתה כועסת, הם היו מרימים יד ומצביעים, אבל לא אחד על השני, אלא על עצמם. כל אחד רצה לקחת את האחריות.

בדומה למקס, גם לאלכס הקטן היה כישרון לבייסבול. "אלכס, הוא ממש כמוך", היו אומרים למקס חבריו, "לא", היה עונה האח גדול, "הוא יותר טוב ממני כשהייתי בגילו, והוא כבר עכשיו יותר חכם ממני". אבל למרות הכישרון, ובניגוד לאחיו, אלכס לא רדף אחרי קריירה בספורט. במקום זאת, הוא הפך למאמן האישי של מקס. הוא היה מדבר איתו אחרי כל משחק וכל אימון. כשמקס הציג יכולת רעה בכמה משחקים בליגות הנמוכות, אלכס עבר על כל זריקה שלו וניתח אותה. הוא הגיע למסקנה שתנועת הרגליים של מקס הייתה לקויה והסביר לו איך לשנות אותה. מהר מאוד, מקס חזר להצטיין.

כשהוא עובד עם אחיו על המשחק שלו, אלכס המשיך ללכת במסלול של אנשים שאינם ספורטאים מקצוענים. הוא למד כלכלה באוניברסיטת מיזורי, חשב על להיות לעורך דין, והעביר את הזמן הפנוי שלו בניתוח המשחק של מקס. אבל אז, משום מקום, אלכס הפיל את הפצצה. "אני מדוכא", הוא סיפר לאמו. "חשבתי על התאבדות".

"אתה חושב שאתה יכול לזהות דברים כאלה, אבל זה פשוט בא משום מקום", אמו מספרת. הוריו שלחו אותו לפסיכולוג והוא קיבל כדורים נגד דיכאון. ושוב, לפחות למראית עין, החיים חזרו למסלולם. "היית יכול לראות את האור שוב בעיניים שלו", מספר אביו. אבל אז, משום מקום, אלכס הפיל עוד פצצה.

ב-20 ביוני 2012 ישבה משפחת שרזר כדי לצפות במשחק בין סנט לואיס, הקבוצה האהובה על המשפחה, לדטרויט, הקבוצה בה משחק מקס. אבל במקום להצטרף לבני ביתו, אלכס – שכולם ציפו שלא ירצה לפספס שנייה מהמשחק – העדיף ללכת לישון. אמו, ששמה לב שמשהו לא כשורה, שאלה אותו אם הכל בסדר. "כן, אני פשוט מאוד מאוד עייף", ענה לה. למחרת אמו מצאה אותו תלוי על חבל במרתף.

באותו יום, ה-21 ביוני, כל המשפחה התאספה בסנט לואיס. בחדר שררה דממה. לבסוף, מישהו מהנוכחים זרק שאלה: "מקס אמור לפתוח מחרתיים נגד פיטסבורג. הוא עדיין מתכוון לעשות את זה?". מקס ידע את התשובה. פחות משלוש שעות לאחר מכן, הוא כבר היה בדרכו לפיטסבורג. הוריו ודודתו הגיעו כמה שעות מאוחר יותר. "בייסבול זה הדבר היחידי שאני יכול לעשות בשבילכם", אמר להם מקס. "הרעיון נשמע משוגע, אבל היינו חייבים משהו אחר בחיים", נזכרת אמו. רק שלושה ימים אחרי מות אחיו, מקס הגיע לפיטסבורג, פתח, שיחק 6 אינינגים והרשה רק 3 בסיסים (Hits) ו-3 ריצות. הופעה איכותית הפכה לתצוגה מעוררת השראה.

השנה, עונתו החמישית כפיצ'ר פותח בליגה, אף אחד לא ציפה ממקס להציג שיפור על פני התוצאות המצוינות שלו בעונות האחרונות (מאזן 16:31 בשנתיים). הוא רק התבקש לשמור על יציבות. לשמור על הרגליים במקום הנכון, אבל גם על הראש. זה לבד כבר היה מספיק כדי להיחשב ניצחון. כי את העונה הנוכחית הוא התחיל, בשונה מכל עונה אחרת, בלי אחיו הקטן. בלי המנטור שלו. אבל עם הכוח של ספורט יומיומי כמו בייסבול להשאיר את החיים על המסלול. אלא שמהר מאוד התברר: מקס הכין משהו מיוחד לעונה הזו. ואחרי כמעט שלושה חודשים של בייסבול, כבר אפשר להגיד בפה מלא שמקס לא רק נענה לאתגר, הוא התעלה נוכח הקשיים.

ביום שני האחרון הוא שוב עמד על הגבעה למשך שישה אינינגים, כמו באותו משחק מול פיטסבורג. הפעם הוא הרשה לבולטימור רק ריצה אחת, ונתן להתקפה לעשות את יתר העבודה. זה נגמר ב-1:5 לטייגרס, ושרזר הפך לפיצ'ר הראשון של דטרויט מאז שנת 1909 שפותח עונה במאזן מופלא של 0:10. קצת נחת לעצמו. למשפחה. ולאלכס. שבטח עדיין עוקב.