השם ראיין ברון כנראה לא אומר הרבה לרוב הישראלים, פרט אולי למי שראה את הכתבה המצוינת של גבריאל היידו בחדשות הספורט. הגם שמדובר בחבר ב"עם הנבחר", ובכוכב גדול בארה"ב, סביר להניח שמעטי מעט בארץ מסוגלים להצביע על ברון במסדר זיהוי. אבל האמת היא הפוכה. תתפלאו, אבל אתם מכירים אותו היטב. אולי לא ספציפית את האדם, אבל בוודאי את מה שהוא מייצג.
ברון הוא השם האחרון בעולם הספורט שנענש על שימוש בחומרים אסורים. כוכב הבייסבול ממילווקי הסכים למעין עיסקת טיעון במסגרתה הוא הושעה עד לסיום העונה (כ-65 משחקים), ללא שכר ("רק" 3-4 מיליון דולר). עוד ספורטאי שלא עמד בפיתוי כשרק ההצלחה והגדולה הייתה לנגד עיניו. הוא מוכר לנו לא רק בשל כך שהוא נתפס והתגלה כרמאי, אלא גם בגלל העובדה שהוא שיקר על כך במצח נחושה.
ברון נתפס על שימוש כבר לפני כשנה וחצי. עורכי דין חכמים (עם נבחר כבר הזכרנו?) הצליחו לזכות אותו מהאשמות באמצעות סעיף טכני הזוי: משהו שנוגע לכמות הזמן בה בדיקת השתן נשארה אצל הבוחן. כן, בדיוק. וברון נהנה מהספק. נהנה? הרבה יותר גרוע.
בפברואר 2012, קצת אחרי שזוכה, הוא כינס מסיבת עיתונאים במגרש ספורט בה אמר: "אני באמת מאמין בכל ליבי, ואני מוכן להמר על חיי, שהחומר האסור מעולם לא נכנס לגופי בשום שלב". ככה, בדיוק, הישיר מבט לתוך המצלמה, הוסיף השתנקות קלה ודרמטית, וכעת מתברר שהכל כנראה היה פשוט שקר. חבל שלא בחר בבריכה, או יותר נכון, במקפצה, כזירה לפארסה הזו.
תקופה לא קלה עוברת על הספורט העולמי ומאבקו בשימוש בחומרים אסורים. המקרה של ברון צפוי להיות הדומינו הראשון בעולם הבייסבול, כשאחריו ייפלו שחקנים רבים נוספים. רק לפני כשבועיים נתפסו, בין היתר, האצנים טייסון גיי ואסאפה פאוול. ובצורה אירונית, בשבוע האחרון הסתיים הטור דה פראנס - כנראה אירוע הספורט הכי מזוהה עם שימוש בחומרים אסורים, ובוודאי הענף שסיפק לנו את הדמות ששמה נרדף עם רמאות ושקרים. לא שחסרים כאלה.
למעשה, אוהדי ספורט משלימים כל יום עם שקרים ורמאויות. אתם יודעים, הדברים הקטנים. "שקרים לבנים" מובנים ומוכרים שאנחנו לא מתרעמים על קיומם. שהרי, המאמן תמיד חייב להגיד לפני שהוא מאמין שיש לקבוצה שלו סיכוי – גם אם הוא מאמן את הקבוצה הנהדרת של דינמו מסחה מול ברצלונה; והשחקן שעשה הצגה על המגרש ברמה שאפילו בתיאטרון לא רואים כל יום - נסלח לו, נו, זה חלק מהעניין. לא תמיד אנחנו מאמינים להם, אבל לרוב אנחנו מבינים אותם. עד שזה מגיע לפגיעה ברוח הספורט.
זהו מעשה השקול לפגיעה ברוח הקודש (לפחות לנוצרים). אין מצב שנשלים עם סיטואציה בה ספורטאים משתמשים בסטרואידים, חומרים ממריצים, משפרי הופעה, הורמוני גדילה וכו' וכו'. לא ייתכן שנאפשר לחלק יתרון בלתי הוגן על פני האחרים. מדוע שנסכים לרמאות טהורה שכזו ולפגיעה בתחרותיות. חייבים להילחם בכך. חייבים. חייבים! חייבים. חייבים?
רק הבהרה להמשך, אין כאן שום ניסיון להמם או רצון לקנטר אף אחד. או חלילה, ליצור פרובוקציה רק כדי לסחוט תגובות. להיפך. מטרת הטור הזה היא לקיים דיון, מבלי להניח מראש שקיימת תשובה אחת נכונה או מסקנה מתבקשת. והכל נגזר מהשאלה – האם אפשר לנקות את הספורט מחומרים אסורים?
בואו נשים את הקלפים על השולחן - עידן התמימות עבר מזמן. מי שעוד נטה להאמין לספורטאים, או לפחות נתן להם להנות מהספק, כנראה שפרשיית לאנס ארמסטרונג שמה לזה סוף. קשה היום שלא לפקפק, וכמו שברון אמר בזמנו להגנתו, באמת נראה שחזקת החפות כבר לא עומדת לזכות אף ספורטאי. מספיקה חצי הערת אגב, מצד גורם כלשהו, כדי ליצור עננה מעל ראשו. וזה כתם שקשה למחוק.
אין ספק שכל נגע החומרים האסורים הוא רע. ואין ויכוח שהעמידה על העיקרון הזה היא דבר מכובד. אך ייתכן והעיקשות הזו מנותקת מהמציאות. אולי הדבקות שכזו מלווה בעיוורון. השאלה היא האם נמשיך רק לרדוף את אלה המשקרים לנו, או שבמקביל גם נפסיק לשקר לעצמנו?
זה לא אחד לאחד, ובעיקר נבדל בהשפעה על אחרים, אך בכל זאת – יש דימיון לא מבוטל בין המלחמה בחומרים האסורים בספורט לבין המלחמה הפלילית בסמים קלים. בעיקר בשאלות בדבר ההיגיון שבאכיפה לנוכח ההיקף והפופולאריות של התופעה. ועל כן, נכון וראוי לשאול את אותן השאלות שעולות בנוגע לשימוש במריחואנה/חשיש וכדומה: האם השימוש נרחב מדי שכבר אין טעם להילחם בו? האם האיסור הינו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה? האם אפשר לעצור את הדרך ממי שרוצה להשתמש?
בעניין הסמים הקלים, אפילו המשפט הישראלי הכיר כי יש להפעיל שיקול דעת, ואדם שנתפס לראשונה על שימוש לא בהכרח יועמד על כך לדין. אז לא, חלילה אם נהפוך את השימוש בחומרים לחוקי בספורט. וברור לחלוטין שאסור לתמרץ התנהגות שכזו. אך דומה כי כללי האכיפה הקיימים לא עובדים. אין באמת הרתעה. ולכן, אולי כדאי לעשות שינוי.
למשל, להתרכז באופן כמעט בלעדי ביצרנים ובספקים ופחות במשתמשים – ההיפך ממה שקרה/קורה בפרשייה של ברון. אין זה אומר שהשימוש מותר, אך אולי ניתן להקל (עד לבטל) עונש של ספורטאי שנתפס בפעם הראשונה – אם זה יפליל את מי שסיפק לו את החומר.
חשוב גם לבחון מחדש האם כל החומרים שנחשבים היום לאסורים צריכים להישאר כך? אם הם אינם מסכנים את הבריאות של הספורטאים, אולי נכון להפוך חלק מהם לחוקיים? מי שיטען ליתרון לא הוגן לגורמים מסוימים (בעלי המשאבים כמובן) – אין להם כבר עכשיו יתרון כזה? ואגב, גם אם חלק מהחומרים מסכנים את הבריאות, אולי אפשר בכל זאת להכיר בחלק מהם – כמו שעישון הוא חוקי, למרות שמזיק.
עוד אפשרות, לנסות ולהפוך את "נטל ההוכחה" ע"י הקמתם של מרכזים וולנטרים לבדיקה, ולפרסם ברבים אודות הנבדקים ותוצאותיהם. כך, מי שמיוזמתו רוצה להוכיח שהוא נקי יגיע להיבדק, בעוד שדי ברור מה המניע מאחורי מי שנמנע מלעשות כך. בדרך זו עיקר הפגיעה תהיה בתדמית של הספורטאים, ואולי אולי, יצרניות הספורט, מחשש שפגיעה תשפיע גם על המכירות וההכנסות, יחייבו את הספורטאים שלהם לעבור באופן תדיר ורציף בדיקות כאלו.
זה ברור שלא נמצא מישהו שיתנגד לרוח הספורטיביות והתחרותיות. אך השאלה היא האם שמירה על הטוהר – שספק אם קיים – בכלל אפשרית. מי שחושב שכן, כמובן לא יראה צורך בשינוי גישה. מקסימום, החרפה של הצעדים. אך מי שחושב שלא, כדאי שישאל עצמו מה נעשה מכאן והלאה. האם נמשיך להילחם בתחנות רוח? או שמה נשלים עם המציאות העגומה ונחפש דרכים אחרות להתמודד עימה?