הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

גל מקל, מכבי תל אביב והכישלון הישראלי בבריכה: הדעות שלכם

הגארד של דאלאס בחר בקריירה האישית על פני נבחרת ישראל, השינויים שפאולו סוזה צריך לעשות לקראת הגומלין מול באזל והסיבה לחוסר הצלחת השחיינים בבריכה בברצלונה. זה מה שחשבתם על אירועי הספורט הבוערים השבוע החולף

מערכת אתר ערוץ הספורט
מערכת אתר ערוץ הספורט  02.08.13 - 16:06
אולי בשבוע הבא זה יהיה אחד מכם (צילומים: GETTYIMAGES, מכבי ת"א, האתר הרשמי)
אולי בשבוע הבא זה יהיה אחד מכם (צילומים: GETTYIMAGES, מכבי ת"א, האתר הרשמי)
תחילת כתבהזה כבר הפך למסורת. בדיוק כמו בשבוע הראשון ובשבוע שעבר, שלחתם לנו מאות מיילים וטורי דעה מעניינים. באופן מפתיע, או שלא, הנושא שעניין אתכם הגולשים יותר מכל היה בחירתו, או שמא אי בחירתו, של גל מקל שלא לייצג את נבחרת ישראל באליפות אירופה. הנושא השני שגרם לכם להזיז את האצבעות על המקלדת היה מכבי ת"א, והטיפים לפאולו סוזה לקראת הגומלין. מיד לאחר מכן הגיעו המיילים על נבחרת השחייה של ישראל. הנה שלוש הכתבות הנבחרות של השבוע, אולי בפעם הבאה יהיה זה הפוסט שלכם שיקבל את הבמה.

יהודה הלוי פינת דאלאס – אסף מסילתי
התקופה היא תחילת המאה ה-12. הפילוסוף והמשורר הנודע רבי יהודה הלוי נקרע בין כמיהתו ותשוקתו לארץ ישראל לבין מקום מושבו במערב (ספרד). כמיהה אשר תביאו בשנת 1,140 לנטוש את מקום מושבו ולעלות לארץ ישראל:

"לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב, אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד, צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב".

התקופה היא תחילת המאה ה-21. השחקן והרכז הנודע גל מקל נקרע בין כמיהתו ותשוקתו לנבחרת ישראל לבין מקום מושבו בחוף המערבי (ארה"ב). כמיהה אשר תביאו בעתיד ללא ספק לנטוש את מקום מושבו ולעלות על המדים הלאומיים:

"זוֹ לֹא הָיִיתָה הַחְלָטָה קַלָּה עֲבוּרי, אַחְזִיק אֶצְבָּעוֹת לנִבְחֶרֶת וַאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁיִּהְיוּ לִי עוֹד הַרְבֵּה מְאוֹד שָׁנִים יָפוֹת וּמֻצְלָחוֹת במַדִּים הלְאומִיים"

כמעט 900 שנה חלפו, והקונפליקט הנצחי בין הרצון להיות פה לבין הצורך להיות שם, אמנם השתנה במהלך השנים, אך הוא עדיין איתנו. וטוב שכך. אין ספק כי גל עשה את הבחירה הנכונה. הבחירה המקצועית. האישית. נפלה בידיו הזדמנות פז לשחק בליגה הטובה ביותר, בקבוצה שרק לפני כשנתיים החזיקה בתואר אלופת ה-NBA.

זה לא שגל 'מקל ראש' בנבחרת (תודה לאסף אשתר) להיפך, עצם ההתלבטות שלו מעידה על קושי ההחלטה. כולנו צריכים לגבות את גל. בנקודת הזמן הזו מדובר בהחלטה המשמעותית ביותר בקריירה שלו, והוא בחר נכון. ארץ ישראל תחכה, נבחרת ישראל תחכה.

ולהשלמת התמונה ועל מנת שאהיה הוגן כלפי ההיסטוריה - אין עובדות חד משמעיות כי יהודה הלוי סיים את מסעו והגיע לארץ ישראל. הדעות חלוקות. לגבי גל מקל שלנו, אני בטוח שעוד נראה אותו מייצג בכבוד את הנבחרת. הדעות לא חלוקות.

למי זה אכפת? - אלון פרל
לונדון 2012, בריכת השחייה. שחיין ישראלי עומד לקפוץ למקצה ל-200 מטר חופשי. מתח, ציפייה (על מי אנחנו עובדים? הדבר הכי מעניין שם היה משה גרטל). בעודי כוסס את ציפורניי, המצלמה עוברת ליד השחיין הישראלי. וההפתעה גדולה, השחיין עונה לשם "קופלב". עד כאן, הכל כשורה. אבל אז הזיכרון שב אליי, יונתן קופלב נשאר ברגע האחרון בבית בעקבות ניתוח להסרת התוספתן. אז מי 'המסתנן' הזה בבריכה? נמרוד שפירא בר אור. חוצפן, מה הוא חושב לעצמו, שלא ישימו לב? ואז משה גרטל הסביר שהשחיין החביב לא קיבל כובע עם השם שלו.

אז, אי הבאת מדליות באולימפיאדה אכזבה אותי. אבל השערורייה הזאת יחד עם הפאדיחה של האצן החביב דונלד סנפורד הביאה אותי להבנה. אנחנו רחוקים שנות אור מכל הדבר הזה. כדי להביא מדליות, תארים והישגים - בספורט ובכל דבר בחיים - צריך לעבוד, לעבוד קשה. בלי לפספס כלום.

אז נכון, התוצאות לא ייראו בזמן הקרוב, אבל זאת הדרך הנכונה. להתחיל לבנות מתקנים,להשקיע בספורטאים פה, ולא רק ליהנות מההמנון שמתנגן כאשר אחד מהם מצליח. השחיינים המסכנים לא אשמים במצב. אני בטוח שרוב רובם של השחיינים שגברו עליהם, מתאמנים במתקנים נורמליים, בעבודה יסודית ורצינית. הדוגמא הכי טובה לעבודה שלנו, היא המתקן שנבנה במיוחד למכביה.

אמנם זו יוזמה מבורכת, אבל הפרטים הקטנים הורסים הכל. הגיע הזמן לתת לאנשים הנכונים לנהל את הדברים ולא לכאלה שרק מצפים לראות תוצאות בזמן הקרוב. 'רומא לא נבנתה ביום אחד', אם נמשיך ככה - לא נבנה אף פעם. השאלה הגדולה למי זה מפריע ולמי זה אכפת. הרי עדיף להשקיע מיליונים בענף הכדורגל ש'פורח' בארץ. אם היו משקיעים בענפים ה'קטנים' מחצית ממה שמשקיעים בכדורגל, היו רואים הרבה יותר תוצאות. אבל השאלה הנצחית הורסת הכל. למי זה אכפת?

לא 1, לא 3 – הכל בראש! – אלעד
יום שלישי, 21:48. שריקת סיום בבאזל. לא עוברות יותר מכמה שניות והחברים משער 13 מתחילים להריץ מחשבות על הגומלין. "חייבים את מיכה", "למה מאנה לא רואה דשא", "זה אפשרי לעבור אותם" צועק האופטימי שבחבורה וממשיך "גול מהיר והכל טוב, את ההמשך הקהל יסדר", הפסימי משיב במהרה "גול בטוח נקבל ולכן חייבים שלושה לפחות... מי ייתן שלושה?!? אפילו נגד ההונגרים לא כבשנו שלושה שערים".

לא השמות ולא המספרים חשובים פה, לא משנה איזה הרכב יעלה, ולא צריך לדבר על כמה שערים צריכים לכבוש. מה שצריך לדאוג זה לראש של השחקנים! האם האבנים, שלא לומר הסלעים, שהיו לכל השחקנים בכיסים במחצית הראשונה בבאזל יישארו שם, ולא יאפשרו לעצור כדורים פשוטים ולשחרר פס מדויק, האם המבטים המפוחדים של השחקנים יישארו על פניהם ובכל פעם שיראו את השחקנים המצרים הם ירעדו מפחד ויוותרו על הכדור, או שמא ימשיכו בתהליך הוצאות האבנים, תהליך שהחל במחצית השניה בה הצליחו להראות קצת בטחון וכדורגל. לפאולו סוזה משימה אחת – להחדיר לשחקנים את האמונה והבטחון שהכל בראש ואפשר לעבור שלב, ליתר העבודה ידאגו אלפי חיילים צהובים בבלומפילד.

אי אפשר בלי סוגיית המצרים. פה אני בדעת מיעוט. הלוואי והמצרים יגיעו. לא בגלל שהם לא שחקנים טובים - להיפך, במיוחד סלאח. העניין הוא שאני יודע מה מחכה להם בגיהנום של בלומפילד. מהר מאוד הם יבינו את הטעות שעשו בכך שהגיעו לארץ הקודש (ואותן האבנים מבאזל יעברו לכיסיהם). הם רק יגרמו לקהל לדחוף את האימפריה הצהובה לשלב הפלייאוף ומשם כבר לא יעצרו אותנו עד לשלב הבתים. אז אוהדים יקרים, להדק חגורות כי הרכבת מתחילה לדהור, ושום שוויצרי או מצרי לא יוכלו לעצור אותה!.