אירופה זה כאן: על ערב כדורגל חד פעמי בחיפה

ההכנות, הפציעות של היריבה ובמיוחד הרכבת למגרש והאצטדיון עצמו. פתאום קשה להאמין שזה אמיתי, וזה שלנו. אבל זה לגמרי שלנו

אייל אליה
אייל אליה  17.11.14 - 12:16
תחילת כתבה

הכוכבים הסתדרו לנו בשורה אתמול בסמי עופר. פעם ב-15 שנה זה קורה, לא איזה עניין מדעי, סתם, פתאום המזל הולך לטובתנו והכל מתחבר. האנרגיה שהייתה היא הרבה מעבר לכדורגל, זה עניין של קארמה. כנראה שגם לנו מגיע פעם באף פעם לטעום את טעמה של הצלחה, להרגיש קצת אירופה.

כבר מההתחלה משהו הרגיש מוזר. אתה מגיע לרכבת, מחפש את הדוחק, העצבים, מחכה שמשהו ישתבש. אבל באופן הזוי זה לא קורה. התור הוא תור, אבל האנשים רגועים, לא עצבניים, אפילו אופטימיים חלילה. עם כל הכבוד לגוטמן ייני ושות', המבחן הגדול היה של רכבת ישראל, שעמדה בו באופן מעורר הערכה. והרכבת מגיעה בזמן, ויש מקום לשבת ויש אפילו אווירה טובה, ואתה מתחיל לחשוד שבאמת משהו לא בסדר.

וברכבת איזה בחור מספר שאבדו לו הכרטיסים והוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא מקבל טלפון ממישהי שמצאה את ארבעת הכרטיסים עם השם שלו עליהם זרוקים איפשהו. "ניפגש ליד האצטדיון, אביא לך אותם", היא אומרת לו. זה כבר מתחיל להישמע חשוד. אנחנו בישראל? מה קורה פה? מה עם קצת צעקות וההאשמות. זה נראה טוב מדי, משהו מסריח פה.

ויורדים מהרכבת בחיפה, ושוב, הסדר המופתי נשמר. כולם הולכים לאצטדיון, ואין קללות, ואין לחץ, ואין דוחק. מישהו אומר שהוא שמע שביבי מגיע למשחק. כאילו שאין תקציב להעביר, ואין אינתיפאדה שלישית על הפרק. "אולי זה סתם ריח של בחירות באוויר", אומר לו חברו. ויש ריח של גשם בחוץ, אבל חוץ מטפטוף קל ולמרות שהבטיחו לנו סופה, גם הגשם לא מגיע. טוב מכדי להיות אמיתי.

והמוכרים בדרך לאצטדיון לא מוכרים גרעינים, אלא פיתות עם זעתר. כי בסמי עופר לא מפצחים גרעינים, ולא מעשנים, וכמעט לא מקללים. אירופה, כבר אמרנו? ובאצטדיון, והכל נראה כל כך יפה, ואין בלאגן, ואין לחץ, מה לעזאזל קורה פה? מחוץ לאצטדיון חברת משקאות מפורסמת מחלקת בחינם קפה על הפינג'אן. ארומה של אירופה עם ניחוח של הל.

ובכניסה לאצטדיון אתה כבר יודע שזה יבוא, שתיתקע שעות בתור ויהיה בידוק בטחוני נוראי. אבל הכניסה עוברת חלק, תוך שתי דקות אתה בפנים, ואפילו הסדרנים אדיבים כל כך עד שהם לא בודקים לך את התיק, כי ממה יש לחשוש? הרי זה לא שאנחנו בסיר הלחץ הכי רותח במזרח התיכון. הלו, פה זה אירופה.

ובתוך האצטדיון נקי, השירותים מסבירי פנים, ואין תור בחנויות המזון, והמחירים לא אסטרונמיים. אבל בסדר, אז התפאורה יצאה טוב, אבל בטח במשחק נפשל נכון? אז זהו, שלא. כי כשאתה נכנס למגרש אתה מרגיש את האנרגיה המטורפת הזאת, אנרגיה שלא הרגשת שנים, אבל אתה מפחד לקוות, מפחד להתאכזב.

הרי לא הגיוני שהכול יסתדר לנו כל כך טוב. עוד לפני המשחק הבוסנים נפלו כמו זבובים, אחד אחד. טוב מכדי להיות אמיתי. וכשהשריקה נשמעת מתחילים להבין שהפעם קורה פה משהו אחר. כל המדינה ביקרה את גוטמן שהוא פתח עם ורמוט שנדחף כל הזמן לאמצע? אז ורמוט נותן גול מהאמצע. כולם שאלו למה נאתכו לא מגיע לנבחרת? אז נאתכו הגיע על תקן בעל הבית. ואם זה לא מספיק אז גם בא האדום של הבוסנים, ואז גם פיאניץ' נפצע. לא יכול להיות שהכל מסתדר לנו ככה, פשוט לא יכול להיות.

ועוד לא דיברנו על השבועיים שעברו על ערן זהבי, שפשוט שם פס על העולם, בישל, הבקיע, עשה פיו פיו ורץ לסלפי עם ביבי. ולאף אחד זה לא הפריע, ופתאום פיו פיו זה סתם חגיגה נחמדה וחסרת משמעות. ואפילו משומר המושמץ הפגין משחק חף מטעויות, ורק חסר היה שגם ישים גול באחד על אחד מול בגוביץ'. כי זה כבר היה יותר מדי גם עבורנו, טוב מכדי להיות אמיתי.

ובדקה ה-80 חלק מהאוהדים כבר מתחילים ללכת הביתה. לא ברור אם זה מתוך רצון לא להיתקע בפקקים, או שאולי זה בכלל כוחו של הרגל, שבמשחקי נבחרת יודעים כבר בדקה ה-80 שאין לנו סיכוי ומתחילים לתת גז לכיוון החנייה. בכלל הקהל הזה של הנבחרת הוא מוטציה, אבל מוטציה לא רעה בכלל. נכון, זה לא בדיוק הקהל שתמצאו במגרשים בשבתות, אבל זה קהל הטרוגני, שבא ליהנות מהנבחרת שלו, שצריך לבוא יותר למגרשים.

ובסוף זה נגמר, וגוטמן עושה סיבוב דאווין של שיח ומסמן לקהל "זה לא אני, זה אתם", ולאף אחד כבר לא אכפת מהאובר-דרמטיות שלו במסיבות העיתונאים, העיקר שהביא לנו ניצחון, כי זה בסוף מה שמשנה. ולא גוטמן, זה לא אנחנו, זה אתה והשחקנים שלך, אלה שבדרך כלל עושים במכנסיים והפעם יצאו גברים ונתנו הצגה של כדורגל.

וגם בדרך הביתה הכל מתקתק, ואבא אחד מסביר לבן שלו שעומר דמארי הוא מספר 9, שזה אומר חלוץ מרכזי, והוא משחק באירופה. וילד אחד חובש כיפה מסביר לאביו מה הביא לישראל את הניצחון היום. ולי זה נותן תקווה, שאולי כן יש פה עתיד, שלא הכל זה פואדיזם, וגזענות, ואלימות ולחץ. שאולי אפשר פה גם אחרת, שאפשר פשוט ללכת למשחק כדורגל, להתרגש ולהנות, ולהרגיש אירופה עם נגיעות של לבנט.

אין ספק, הכוכבים הסתדרו לנו הפעם בשורה, והקארמה לגמרי הייתה בצד שלנו. חבל שהמשחק הבא רק בעוד ארבעה חודשים, אבל בואו נקווה שלא נצטרך לחכות עוד 15 שנה להצגה כזאת. כי הוכחנו לעצמנו שגם במזרח התיכון יש עוד תקווה לכדורגל טוב יותר, לעתיד טוב יותר, שגם אנחנו בדרך לאירופה. כל זה עד שננחת מהאופוריה מחר בבוקר ונחזור למציאות. אבל בינתיים, לא אכפת לי להישאר על הגל ולא להתעורר מהחלום. רק תזכירו לי, כמה עולה כרטיס לצרפת בקץ הבא?