$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

באו חושך לגרש: שילוב הערבים בנבחרת ישראל

המרקם האותנטי מוכיח שאפשר גם אחרת. טור דעה

רותם גרוסמן  20.11.18 - 14:08

תגיות: נבחרת ישראל

לפעמים ההפתעות הכי גדולות בחיים מגיעות מכיוונים להם אנחנו לא מצפים ובטח שלא מתכננים מראש. זה מה שקורה לאחרונה סביב נבחרת ישראל הנוכחית תחת הרצוג שהפכה פתאום למייצגת הכי חיובית של המושג החבוט ההוא שנקרא "דו קיום" בין המגזר היהודי לערבי המוסלמי בישראל. 

דווקא מהמקום הזה של הכדורגל הישראלי, שנדמה שהפך לצלחת הפטרי של הגזענות והאלימות בחברה הישראלית בכלל ובכדורגל בפרט, שבו כל טוקבקיסט מלהב"ה או כל מניף דגל פלסטין הופכים למנהיגים שליליים ביציע, פתאום, מבלי להתכוון, צמחה לה איזו שושנה בין החוחים, קרן אור קטנה שהצליחה להאיר קצת את אחת התקופות היותר קשות מבחינת מרקם היחסים והקיטוב בין המגזרים.

היופי בעניין הוא האותנטיות שלו, לא מדובר פה באיזה קמפיין עם סלוגן מצועצע שהגה איש קריאייטיב באיזה חדר ישיבות של משרד פרסום מטעם איזה משרד ממשלתי, או בהוראה מלמעלה לשלב כמה שיותר שחקנים מוסלמים בנבחרת. זה פשוט קרה ועדיין קורה ונדמה שהדבר רק יתעצם שכן אחוז הילדים מהמגזר הערבי שמצטרפים לקבוצות הכדורגל בישובים השונים, גדולה לאין שיעור מאחוז הילדים הפעילים באגודות בישובים היהודיים.

התופעה הזו מאוד דומה לתהליכים דומים שעברו נבחרות אחרות באירופה, שם שחקנים בני הדור השני למהגרים מוסלמים הפכו לשחקני נבחרת בולטים. לפעמים זה גרר אירועים שליליים כמו הבלאגן סביב נבחרת צרפת במונדיאל 2010, או כל מה שקרה עם מסוט אוזיל וגונדואן שנפגשו עם ארדואן והצטלמו עם דגל טורקיה ערב המונדיאל האחרון, אירוע שרבים תולים בו את כישלון המאנשאפט ברוסיה.

אבל יש גם דוגמאות חיוביות לתהליך הזה, אותה צרפת למשל בה הפכו ריברי, נאסרי ובנזמה לכוכבי על האהודים על רוב רובם של הצרפתים וגם אוזיל וסמי חדירה נחשבו לגיבורי גרמניה ב-2014 ,מה שמלמד אולי בצורה הכי ברורה, שמעבר לשאלת הגזענות מדובר בטיימינג ובאווירה הציבורית הכללית באותה תקופה בכל מדינה ומדינה.

אם נחזור אלינו, לישראל העכשווית אין ספק בכלל שלהיות שחקן ערבי מוסלמי בנבחרת זה דבר מורכב מאוד, מצד אחד אין גאווה מקצועית גדולה יותר מלהיות חלק מקבוצת השחקנים המובילים בישראל, מצד שני יש את הקשיים המובנים, את משחק הזהויות והלחצים המופעלים על השחקנים הללו מהקהל שלהם, שבפוליטיקה היו מכנים אותם "הבייס". ועוד לא דברנו על המצלמות שמצלמות את השפתיים הנעולות בעת שירת ההמנון ועל חוק הנאמנות או על עוד אמירה מפלגת המגיעה מהצד הזה או מהצד השני.

דווקא בגלל המטען הזה, חובתה של ההתאחדות לכדורגל לשמור על האקו סיסטם העדין הזה שהתפתח בנבחרת ולנתק בכוח את השחקנים מפוליטיקת הזהויות הזו שיכולה בהינף תמונת אינסטגרם אחת, לנפץ את הבועה ולהחזיר אותנו למציאות המפלגת והמייאשת שאינה תורמת כלום לנבחרת ובטח שלא לחברה הישראלית. ראינו את זה עם התמונה של שחקני ב"ש המוסלמים על רקע הר הבית, ולאחר מכן גם עם הפרסום המיותר של תמונת "הבוסים" של שחקני הנבחרת מהמגזר.

אחרי שנים של אכזבות מקצועיות, אנו מתחילים לזהות גם ניצנים של תקווה מקצועית לעתיד. עם שחקנים מצוינים מהמגזר כמו הקפטן ביבראס נאתכו, בירם כיאל, טווטאחה, דאבור, סבע, חבשי, טאהא שמשחקים ביחד עם חמד, זהבי ייני, הרוש ויתר השחקנים. יש כרגע דור חדש, עם אווירה חדשה והרגשה כללית שהדברים נעשים בצורה יותר מקצועית כרגע, וזה בדיוק הזמן של ראשי הנבחרת ושל השחקנים להתנהג באחריות וכמקצוענים.

כולנו תקווה שהם ימשיכו להוביל את הנבחרת להצלחות וניצחונות על הדשא, אבל יהיה זה הישג לא פחות חשוב אם יידעו להוביל ולנצח גם את הגזענות והחושך שמחוץ למגרשים.