יום חמישי שעבר, אולם קדמא בנווה אילן. מתחת לחופה: מאי, הבת המקסימה של מישל דיין, יחד עם בחיר ליבה. בגן האירועים עשרות אורחים נרגשים, ביניהם אנשי כדורגל במיל' - דוד אמסלם, רוני לוי, יוסי בניון, אבי נמני, יוסי מזרחי, עידן טל, אלי אוחנה ועוד רבים וטובים. בעוד אני מדמיין איזו נבחרת ניתן היה להרכיב מכל הכוכבים שבאו לכבד ומפנטז בשאלה אם ניתן היה להגיע איתה למונדיאל, מגיע לשולחן משה סיני מחובק בלא אחר מאורי מלמיליאן.
אני, שגדלתי על התחרות בין עופרה חזה וירדנה ארזי, סליחה, בין אורי מלמיליאן ומשה סיני, וכמעט מחקתי מהתנ"ך את הספרה 7 והחלפתי אותה ב-8, לא יכולתי להישאר אדיש למראה המעמד המרגש. "באיחור קל של 35 שנים", סיננתי. "מה?", שאל סיני. "עאלק לא יכולים לשחק ביחד", המשכתי למלמל. סיני שכנראה חשב שיש לו עסק עם מאותגר שכלית, חייך ואמר בנימוס: "הכל בסדר?". "כן, בטח", השבתי עם חיוך של ילד בן 8, "פשוט אין לי ספק שהיינו מעפילים למונדיאל". "מה?", הוא לא ויתר. "סליחה, אין לי ספק שאפשר להעפיל ליורו", אמרתי ונעלמתי.
היום בערב תעלה נבחרת ישראל למשחקה החשוב מול לטביה. נבחרת נחותה מאיתנו על הנייר, שהפסידה בשני המשחקים הראשונים בקמפיין הנוכחי, מדורגת בסביבות המקום ה-140 בעולם ולא נמצאת בשיאה. אבל מדובר גם בכזו שיכולה לעשות צרות לכל נבחרת ביבשת, בטח בבית, בטח לנו.
לישראל אין היום כוכבים או שמות נוצצים שגורמים לך להתרגש ולבוא למשחק בביטחון שאנחנו עדיפים. אמנם יש לנו את ערן זהבי, אלי דסה ודיא סבע, אבל אין לנו את הקסם שהיה לברקוביץ', לרביבו, לאווירון, לחרזי, לחזן ולכל מי שהרכיב את הנבחרת הנוצצת של שלמה שרף, ובנגיעה אחת יכול היה לשנות ולהכריע את המשחק.
זהבי, לא אותו קסם כמו ברקוביץ' ורביבו (אלן שיבר)
ישראל היום היא נבחרת אפורה אפילו במונחים שלנו. עם הרבה שמות צעירים, שחקנים מתחלפים וסימני שאלה גדולים. וגם כשיש לנו מישהו שמגיע לטופ האירופי ואמור לפזר במגרש קצת אבק כוכבים, הוא בוחר להבריז לטובת איזה אירוע משפחתי ועוד בחג שבועות (קצת הומור חברים). כן, אפילו מונאס דאבור לא יהיה איתנו בסוף השבוע הארוך שיתחיל בריגה, ימשיך במלחמות מים ויסתיים בוורשה. לא הוא ולא השחקן הכי אירופי בכדורגל שלנו כיום, דוד קלטינס. שחקן מחונן, עם אופי מושלם ופיזיות אירופית שירש מהצד ההולנדי של המשפחה ופיתח עם החלק המרוקאי בבית.
אם לא די בכך, רק לפני קצת יותר מחצי שנה לעגנו לשחקנים הלאומיים, זלזלנו במאמנה החדש, בזנו להתאחדות וגיחכנו למשמע הבדיחה הקרויה נבחרת. זלזלנו בה ובעצמנו. אז איך זה שלמרות כל זה ולמרות שבתכל'ס לא השתנה שום דבר מהותי בכדורגל הישראלי בחודשים האחרונים, כולנו מלאי תקווה וגאווה, מאוחדים מאחורי הכחול לבן, בטוחים שאנחנו עדיפים על הלטבים ומשוכנעים שניתן לדלג גם מעל הפולנים בדרך ליורו 2020?
הסיפור פשוט ומורכב משני חלקים: הראשון, אנחנו עם שחי מן הקצה אל הקצה, מאופוריה לדיספוריה, ממאניה לדיפרסיה. הפסד ואנחנו עגלות, ניצחון ואנחנו אלופי העולם. ועכשיו אנחנו מגיעים למשחק הערב אחרי שתי תוצאות טובות, כדורגל מעודד וארבע נקודות. החלק השני נעוץ באנדי הרצוג והמנטליות שהוא מביא.
לישראל כאמור אין היום נבחרת נוצצת, אבל יש לה נבחרת שעובדת. נבחרת אפורה, אבל בנויה ומתנהלת כקבוצה. אפשר לראות את זה בזימונים של המאמן האוסטרי. אצלו אין להחליף שחקן שהיה בנבחרת טוב כי הוא לא משחק בקבוצה. אצלו אין טרנד או אופנה. אצלו יש סגל רץ בדיוק כמו שהיה ליוון, נבחרת אפורה אחרת בתחילת המילניום, שהתנהלה כקבוצה.
במצב הזה אין לנו ברירה אלא לנחות לקרקע. סוף סוף הפסקנו לחשוב שאנחנו כוכבים, להאמין שאנחנו חכמים וכישרוניים יותר מהאירופאים ולטעון שאנחנו נופלים רק בפיזיות. עכשיו אנחנו מגיעים עם מאמן שמבין מה הכלים שלו ולא חושש לשחק התקפי, עם מאמן שלא חי את הפוליטיקה המקומית ושבוי בקונספציות מקומיות שגויות, בדיוק כמו זו שטענה כי מלמיליאן וסיני לא יכולים לשחק יחד וגרמה לדור שלם לגדול בתחושת החמצה.
נבחרת אפורה, אך מתנהלת נכון (אלן שיבר)