הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

מבעד לחומת הציניות: על הדרך שעברה הנבחרת

למרות שורה נוספת ברשימת הפספוסים הכואבים, ועם יותר מדי שנים של "כמעט", נבחרת ישראל של ווילי רוטנשטיינר הציגה כדורגל חיובי ולא ויתרה בשום שלב. זה רחוק מאוד מלהספיק למונדיאל, וכנראה שגם לא נהיה שם בעתיד הנראה לעין, אבל חשוב לזכור את הדרך. טור דעה

אבישי סלע
אבישי סלע  09.10.21 - 22:38
תחילת כתבה

סביב הספורט הישראלי, והכדורגל הישראלי בפרט, עומדת חומה עבה של ציניות. ציניות שאפשר להבין; היא מגובה ביותר מדי שנים של "כמעטים", בשורה של פספוסים כואבים - מצ'ארלי יאנקוס עד אנדי הרצוג. כשבני אדם מורגלים ליותר מדי אכזבות, הם בונים סביבם את החומות הללו כחלק ממנגנון הישרדותי. נוח יותר לחיות מאחורי החומה, לקחת מרחק מהלבה הרותחת של הכאב. להפסיק לצפות, ולהסתכל על הכדורגל שלנו במשהו שנע בין אדישות לבין לעג סרקסטי.

בכל הקשור לנבחרת ישראל, נראה ששיאה של התחושה ההיא היה סביב קמפיין מוקדמות מונדיאל 2018 ברוסיה. השילוב בין זריקת סרט הקפטן של זהבי, לאצטדיון הריק והחלול, להפסדים המביכים מול אלבניה וצפון מקדוניה, היוו את המרחק הגדול ביותר בין הנבחרת לבין הסביבה שלה. בין נבחרת ישראל לקהל הישראלי. התהליך לא התחיל שם, אבל סביב הימים ההם - אי אפשר היה שלא להרגיש בו. הוא היה קיים אצל כל מתבונני הכדורגל.

ואז, משהו השתנה. המינוי של אנדי הרצוג ו-ווילי רוטנשטיינר, שהתקבל בעין עקומה על ידי רבים (חלק מחומת הציניות עליה דובר בהתחלה), הפיח רוח אחרת. בהדרגה, הקהל חזר ליציעים וגם היכולת השתפרה לאט לאט. קמפיין ליגת האומות, ולרגעים מסוימים גם קמפיין מוקדמות היורו (שנגמר לא טוב), חיברו מחדש את נבחרת ישראל לקהל הישראלי. הציניות לאט לאט ירדה, ולא קל לשבור חומות של שנים.

 ודווקא המשחק הזה, כך הרגשתי במהלך רובו, היה קרוב לשבור סופית את הציניות הישנה - להראות שאפשר. שבניגוד לתחושת ה"בחיים לא נעלה למונדיאל" (שירו של שי נובלמן האגדי), אנחנו מסוגלים. חבורה של שחקנים ישראליים, ממרציאנו דרך דסה, מניר ביטון דרך נאתכו, מנור סולומון, דאבור וכמובן זהבי, היו נחותים מהיריבים שלהם - אבל לא התכוונו לוותר בשום שלב. לא היו מוכנים לשאת על עצמם את הציניות וחוסר התקווה של הקהל מסביב.

ואז מגיעה הדקה ה-94. ובבת אחת, חומת הציניות החלה לקבל חיים מחודשים. בבת אחת, כל הקלישאות קמו לתחייה, כמו בסרט אקשן גרוע. שוב אנחנו מוצאים את עצמנו באותה המשבצת, מול אותה התוצאה. והיא מאיימת למחוק את כל מה שהשגנו עד הנה, את כל הדברים החיוביים והטובים שהיו במשחק הזה, כמו בכל הקמפיין הזה. את העמידה הגאה והלא מתנצלת של נבחרת ישראלית, שהתעלתה מעל סביבה שלא מאמינה, ובחרה להאמין. כזו שהעזה לחלום.

נבחרת ישראל לא תשחק במונדיאל, כי היא לא אמורה להיות במונדיאל. באליפות העולם שתיפתח בשנה הבאה בקטאר יהיו 13 נציגות לאירופה - וישראל רחוקה מלהיות בין 13 הנבחרות הטובות ביבשת. זה לא היה שלנו, וכנראה שזה גם לא יהיה שלנו בעתיד הנראה לעין. אפשר להירגע.

אבל בכל זאת, אחרי תקופה ארוכה שהנבחרת סימלה את כל מה שרע כאן, דווקא הנבחרת של רוטנשטיינר הצליחה לסמל, לרגע אחד, את מה שטוב. את שיתוף הפעולה בין אנשים מרקעים שונים למען מטרה משותפת; את האמונה החזקה (כל אחד, באל שלו) שהובילה אותה לא לוותר ולהישאר עומדת, במצבים שבהם נבחרות אחרות של ישראל היו מתפרקות. לגעת בשיאים חדשים, ללכת יותר רחוק, ובכל הזמן הזה להמשיך ולשחק כדורגל. לא לתת לחומת הציניות להטביע את האמונה בכדורגל שלנו, ואת היכולת לעמוד מול כל יריב. בכל מגרש.

לא, כנראה שלא נגיע אל הארץ המובטחת, אל החלום הגדול, עם ווילי רוטנשטיינר. אבל גם לא הגענו לפניו (חוץ מפעם אחת לפני 51 שנה), ואפשר בזהירות להמר שיהיה קשה מאוד להגיע אחריו - גם אם נמנה את פפ גווארדיולה למאמן הבא של הנבחרת. אפילו אם נמנה את ולדימיר איביץ'. ואם אנחנו מסירים מהדרך את האספירציות והחלומות, ומסתכלים על המציאות נכוחה - נותר רק לצפות מנבחרת ישראל להיות דבר אחד: קבוצת כדורגל חפצת חיים. קבוצה שמסוגלת לנצח, ויכולה גם להפסיד, אבל לא מורידה את הראש ומנסה לשחק את הכדורגל שלה.

 זו רמת הציפיות שלי. היא ירדה, באופן טבעי, אחרי שנים של אכזבות. גם אני לא חף מהציניות ומהכעס. ובכל זאת, להתעלם ממה שנעשה כאן בשלוש השנים האחרונות, להתעלם מהדרך שעשתה הנבחרת, להסתכל רק על מבחן התוצאה - ולמחוק את היכולת במשחקים הללו, תהיה טעות קשה. טעות שפרנסי הנבחרת אינם חייבים לעשות, למרות האכזבה, למרות הכאב.

מבעד לחומות הציניות, ראיתי קבוצה של שחקנים חיוביים, קבוצה שאפשר להזדהות איתה, קבוצה שכיף לאהוב. וגם את זה חשוב לזכור, כשהדי ההפסד הדרמטי ירחפו באוויר.