דודו טסה שר פעם ש"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה". נראה לי שהערב הזה, כולנו היינו מעדיפים לשמור את החלומות שלנו על המדף. כי הקריסה הערב של נבחרת ישראל בבודפשט היתה קולוסאלית - כמו לראות מגדל קלפים נופל, קלף אחרי קלף. עשר הדקות שהחלו עם האדום של רוי רביבו, נמשכו עם החמצת הפנדל של ערן זהבי ונגמרו עם השער השלישי - היו במובנים רבים, כואבות הרבה יותר מאותה תבוסה לפני 25 שנה, באצטדיון רמת גן מול דנמרק.

כי אז, זה היה משחק שבו יחסי הכוחות היו ברורים - כל מי שלא שקע בפנטזיות, הבין שדנמרק ההיא היתה נבחרת הרבה יותר טובה, גם מישראל שלכאורה היתה בתקופת השיא שלה. מה שכואב הוא שאיסלנד היא בשום אופן לא דנמרק של נובמבר 1999. היא נבחרת הרבה פחות חזקה, הרבה פחות מרשימה - ועדיין, עם כל תנאי הפתיחה הלכאורה-שווי-כוחות, זה נגמר בהתפרקות. בתבוסה מהדהדת. ב-4:1 כואב.

ואפשר לנסות ולחפש את כל הסיבות והתירוצים - ממגרש לחלוטין לא ביתי (שובר לב לדמיין את המשחק הזה עם 30 אלף אוהדים בבלומפילד), המלחמה ברקע, ההחלטה לא לפתוח עם אוסקר גלוך, החמצת הפנדל, הכרטיס האדום, את כולם אפשר לשלוף מהארסנל וכנראה שהם גם יישלפו, בשלב כזה או אחר (הרי אף אחד לא לוקח אחריות). אבל בסופו של דבר, כל האירועים שחוותה נבחרת ישראל הם אירועים שקבוצת כדורגל יכולה לעבור. כרטיס אדום הוא לא "אליבי" להפסיד משחק. אפילו לא החמצת פנדל דרמטית. וזה בשום פנים ואופן לא היה צריך להימשך ככה.

התבוסה הערב בבודפשט הזכירה באופן חשוד את ה-6:1 שראינו ממכבי תל אביב נגד אולימפיאקוס - כמו שכתב מאיר אריאל ז"ל, הנבחרת צללה חופשי ללא מצנח. כשהגיעה הקריסה המנטלית, דווקא בדקות טובות, פשוט לא היתה שום דרך לעצור את זה. לא היה שום מנהיג בתמונה שהיה מסוגל לשים "סטופ" לדבר הזה, ולפחות לעצור את הדימום. סף השבירה של נבחרת ישראל הוא בעיה הרבה יותר אקוטית, והרבה יותר חשובה, מכל אלמנט טקטי או מקצועי. בדיוק ברגע כזה, היתה צריך להופיע דמותו של מאמן או של שחקנים בעלי שיעור קומה. והם פשוט לא היו בפריים.

היה יכול להיראות אחרת בבלומפילד (אודי ציטיאט)

אלון חזן, ככל הנראה, סיים את דרכו הערב כמאמן הלאומי. אי אפשר שלא לזכור את העובדה שחזן קיבל תנאי פתיחה מצוינים לקמפיין הזה - הן מבחינת סגל שחקנים, והן מבחינת הגרלה ויריבות (אף נבחרת שהוא פגש בקמפיין הזה, כולל שווייץ, היא לא בדיוק אריה שאי אפשר לעבור) - והוציא כל כך מעט. גם שאלת המשך דרכו של יוסי בניון, בעיניי, צריכה לעמוד בסימן שאלה.

חזן יילך כי, בסופו של דבר, הוא בזבז את הקרדיט שהיה לו - מפרשת החדר והסכסוך המיותר עם ערן זהבי, דרך סכסוכים נוספים עם שחקנים אחרים וכלה בהחלטה הערב לא לעלות עם אוסקר גלוך. כשרואים את אוסקר על המגרש, מבינים בדיוק כמה הוא יכול לתרום - וכמה, אולי, דברים היו נראים אחרת אם הוא היה על הדשא מההתחלה. וכמו שמאמנים אוהבים להגיד, ברמות האלה - כשאתה לא מנצל את המצבים שלך, אתה חוטף.

אבל אחרי המשחק הערב, כמו אחרי התבוסה ההיא של מכבי ת"א בסרביה - צריך להביט ביושר ולשאול: איפה היו השחקנים? איפה היה השחקן האחד שישבור את הדקות הרעות, שייקח את השחקנים הצידה, שינסה לשנות מומנטום? ההתפרקות המנטלית הערב היתה בראש ובראשונה על הדשא, ואת זה גם צריך להבהיר - בשוך הערב הקשה הזה.

רבים יילכו הערב אל הפיתרון הקל של חוסר האמונה בשחקן הישראלי. הדטרמיניזם המוגזם שמאמין ש"מראש אין לנו סיכוי". אני לא מאמין בזה - אני חושב שתמיד יש מה לעשות, ובסגל השחקנים הזה עדיין היו ונשארו המון המון יכולות. אבל גם את הכישרון הזה צריך לדעת לנהל. גם לשחקנים הכי טובים שיש, צריכה להיות יד מכוונת. ואת זה פשוט לא היה לנבחרת ישראל הלילה בהונגריה. אם תרצו, משל של נבחרת ישראל על מדינת ישראל - מקום שיש בו לא מעט כוחות יצרניים, אבל אין קברניט שמסוגל לנווט את הספינה.

"לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע?
לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום

ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע? יכולתי לגמגם

מה רציתי להגיד?
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר

ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
בסינור לצואר וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה? שואלים
לאן בזבזת את כל זה? היה לך סיכוי
ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש".

(יונה וולך)

צניחה חופשית ללא מצנח: קריסת הנבחרת

אין אליבי, אין תירוצים, אין קברניט. מסכמים קמפיין מאכזב במיוחד