בסוף מתרגלים להכל. השיר הזה של דודו טסה מתנגן לי כל הערב בראש, ועכשיו חצות, אני במלון, מנסה להתרגל למחשבה שלא תהיה מדליה ישראלית בלונדון. זה מאוד משונה לי. אני אדם בעל סגנון חשיבה אופטימי מטבעי, ולכן גם הדימיון שלי תמיד פועל בכיוון הזה. ארבע פעמים במהלך המשחקים האולימפיים הרצתי בראש תסריטים אופטימיים שהיה להם בסיס ריאלי חזק: שלזינגר, זאבי, שטילוב וקורזיץ. זה בלתי נמנע לדמיין איך תרגיש אם "התקווה" תנוגן, או כשתראה ספורטאי עטוף בדגל ישראל. אוי, כמה רציתי לראות את הרגע הזה שבו אוהד מהיציע זורק את הדגל לעבר המדליסט/ית, והלב מתרחב, פשוטו כמשמעו. כל כך הרבה פעמים התרגשתי כך עבור ספורטאים שאפילו אינני מכירה, ושההמנון שלהם הוא מנגינה זרה. והנה אני מתרגלת למחשבה שזה לא יקרה כאן עבורנו הישראלים.
בבוקר שיוט המדליות הייתי משוכנעת כמו רבים, שהלילה יהיו חגיגות באיזה בר מקומי בוויימות' בשידור ישיר לאתר ערוץ הספורט. לי קורזיץ נראיתה כל כך מוכנה לכך, בשלה לכך. סירת העיתונאים עצרה ממש לידה רגע לפני השיוט, ופתאום אפילו איזו קרן שמש יצאה מבעד לענן, רק לרגע, והכל היה מושלם. עוד חצי שעה קורזיץ תקפוץ למים הקפואים כמו שהבטיחה. חמש דקות בתוך השיוט כבר היה ברור שזה לא יקרה. מירי נבו אמרה לי לזרוק מתנה לנפטון אל הים, ושכחתי לעשות זאת. נפטון מצידו שכח להביא איתו את הרוח.
חוזרים לחוף, ואז במשך שלוש שעות רק המילים "אכזבה" ו"כשלון" מרחפות באוויר. כבר די נמאס לי להגיד את זה, ודי נמאס לי לשמוע את זה. המילים עצמן מתרוקנות מתוכן כי הן לא מצליחות לשקף את התחושה הפנימית. אין לי מחלת ים ועכשיו בא לי להקיא אותן החוצה, להתנקות. לחסום את עצמי בפני העיניים השבורות של ספורטאים שהשקיעו ונכשלו ברגע האמת. לא לשמוע את ההסברים של ראשי המשלחת, שכרגע הם הסברים חסרי משמעות, לפחות עד שייחקרו באופן מקיף ומדעי, על בסיס נתונים ולא על בסיס תחושות. אני שוכבת עכשיו במיטה במלון ואין לי למה לקוות. אין דבר נורא מזה כאוהדת ספורט.
מסביב יש קולות שאומרים שטוב שקורזיץ לא זכתה במדליה, כי כך אי אפשר יהיה לכסות בפיסת מתכת את הכשלים של הספורט הישראלי. אני לא שותפה לעמדה הזו. אני חושבת שאפשר להשתפר גם אחרי שיש הישגים, ולא חייבים כשלונות כדי להתעורר. להיפך. היינו חייבים שספורטאי/ת יזכו במדליה כדי לעלות מדרגה לקראת ריו ולקראת העתיד בכלל. היינו חייבים מדליה כדי שילדים שעכשיו צריכים לבחור בין המחשב לבין בריכת השחיה, יבחרו לצאת החוצה כי הם רוצים להיות כמו המודל לחיקוי שלהם. כמו שאני המשכתי כילדה באמנויות לחימה כי יעל ארד זכתה במדליית כסף.
זה נכון שצריך להשקיע בתשתיות, ומתקנים ולתת חוגי ספורט חינם כדי לפתח שכבה רחבה, אבל קודם כל צריך להפוך את הספורט האולימפי למשהו מושך בעיני אותו ילד או ילדה, בוודאי בעידן שבו הפיתויים רבים. אפשר לעשות זאת בראש ובראשונה באמצעות דמויות, כי ילדים, מעל לכל, אוהבים לחקות. זה האסון האמיתי בכך שלא זכינו במדליה – אף ילד בישראל בקיץ הנוכחי, לא זכה להתרגש ולהבין את המשמעות שבהשקעה ומאמץ למען הישג.
בסוף מתרגלים להכל, השיר עדיין בראש, אני לא באמת מתרגלת. וכמו דודו טסה, אני לא רואה איך אני יוצאת מזה, ולא יודעת מה לחשוב על השורה: “עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה”.