חידת ריבאלדו: האישיות האניגמטית של הכוכב

גאון על הדשא, אנטיפת מחוצה לו. על הברזילאי שחוגג 48

אריק רייניש
אריק רייניש  19.04.20 - 15:57

תגיות: ריבאלדו

תחילת כתבה

מהם הגורמים שבזכותם אנשים נחקקים בזיכרון הקולקטיבי של קהל? מי זוכה להיות מוערך על ידי רבים במשך שנים? עבור כדורגלנים, כל אירוע מקבל משמעות. גול מדהים, הצלה מכריעה מהקו או זכייה בתואר יכולים להשכיח טעויות רבות. לכן, קשה להסביר מדוע הכדורגלן בדימוס ריבאלדו אינו מוערך דיו. כלומר, אף אחד לא מטיל ספק בכך שהוא היה כדורגלן נפלא. אבל למה הוא לא מוזכר בנשימה אחת עם רומאריו, קאקה או רונאלדיניו? טוב יותר או פחות, זה נתון לוויכוח. אבל האם הוא לא ראוי להיות איתם באותה השורה? הרי מדובר בספורטאי שזכה בתארים הקבוצתיים והאישיים החשובים ביותר שיש לכדורגל להציע. ובכל זאת, בכל רשימה או דירוג ריבאלדו משתרך הרחק מאחורי הקולגות שלו לנבחרת. למה? בדיעבד, ניתן לחלק את הסיבות לשתי קטגוריות: אלו שעל המגרש, ואלו שמחוצה לו.

על המגרש, כאמור, ריבאלדו היה שחקן אדיר. הוא נגלה לעיני האירופאיים לראשונה רק בגיל 24, במדי דפורטיבו לה קורוניה, אחרי הצלחה בליגות הברזילאיות. ועונה פורייה במדיה גרמה לברצלונה לצרפו כמחליף של רונאלדו, בדרך לשנות השיא. במהרה הפך לשחקן הבולט בקבוצה, היה מהגורמים המובילים לזכייה בדאבל ובאליפות עונה לאחר מכן, זכה בכדור הזהב ובתואר בכדורגלן השנה והמשיך לככב גם שהקבוצה החלה להתרוקן מכישרון.  הוא כבש לא פחות מ-133 שערים - מעל לשער בכל שני משחקים - והפך לכובש התשיעי הבכיר בתולדות ברצלונה, על אף ששיחק בה מעט שנים (5), בזמנים לא פשוטים למועדון, כשהליגה הייתה שוויונית בהרבה.

במקביל, הפך לכובש השביעי הבכיר בתולדות נבחרת ברזיל, ששעריו הרבים (35) עזרו לה להגיע לגמר המונדיאל ב-1998' לזכייה בקופה אמריקה ב-1999 (זכה בשחקן הטורניר), והשיא – זכייה בגביע העולם ב-2002, בו כבש 5 שערים ונבחר לאחד ממצטייני הטורניר. ובכלל, תצוגות כמו אלו מול ריאל מדריד, דנמרק, בלגיה, גמר הקופה אמריקה מול אורוגוואי, גמר המונדיאל מול גרמניה וכמובן במשחק על המקום בליגת האלופות מול ולנסיה, בו כבש שלושער הכולל שערים מבעיטה נהדרת לפינה, בעיטה חופשית מושלמת ומספרת מהאגדות, לא ישכחו לעולם.

יכולת הכדרור, הפיזיות, צעדיו הרחבים ובעיקר הבעיטות העוצמתיות והמדויקות הפכו אותו לשם דבר ולאחד מהשחקנים הטובים בעולם - ולתקופה מסוימת גם לטוב ביותר. "זידאן או רונאלדיניו הם שחקנים פנטסטיים, אבל ריבאלדו הוא השחקן הטוב ביותר ששיחקתי מולו", סיפר פול סקולס, שקבוצותיו ספגו מנחת זרועו של הברזילאי, "שיחקתי מולו גם בליגת האלופות וגם בגביע העולם, והוא היה מדהים. רמה אחרת". אלא שלצד ההישגים, אחרים דיברו על אינדיבידואליסט, כזה שלא משתלב בשטף הקבוצתי ולעיתים אף תוקע אותו. כוכב שלא הופך את חבריו לקבוצה לטובים יותר. הראיות למקטרגיו הן השקיעה ההדרגתית של ברצלונה שלו בליגה, חוסר ההצלחה בליגת האלופות ושל ריבאלדו עצמו בקדנציה הקצרצרה במילאן. גם מיעוט השנים (5-7) ברמות הגבוהות ביותר היו לו לרועץ.

אולם הסיבות המרכזיות לדרך בה נתפס ריבאלדו קשורות לחיים מחוץ למגרש, ונעוצות בעיקר באופיו. צריך להבין. חייו הלא פשוטים עיצבו את אופיו האגונצטרי. הוא גדל ברסיפה, צפון ברזיל, עוד סיבה מדוע האוהדים מהדרום העשיר התקשו להתחבר אליו. את ילדותו העביר בעוני מחפיר, אפילו ביחס לברזילאים רבים אחרים. עקב כך סבל מרעב, בעיות דנטליות ואף מברך עקולה. בגיל 15 הוא חווה אובדן, כאשר אביו, מי שהאמין בו יותר מכולם, נהרג בתאונת דרכים. הוא סירב לוותר, ובכדי להתקדם מכר ממתקים על החוף וצעד מעל ל-15 קילומטר לכל כיוון בכדי להגיע לאימונים.

אולם הנער גדל להיות אדם נוקשה, אנטיפת, כזה שלא מבין את החשיבות בקרבה לחבריו לקבוצה או לאוהדיו ולעיתים קרובות מתלונן על היחס לו הוא זוכה. חוסר רצונו להקשיב להוראות הטקטיות של מאמנו בברצלונה, ואן חאל, שקירקע אותו לכנף השמאלית, גרמו לכך שבהמשך, חזרת המאמן לקטלוניה סימנה את סוף ימיו של הברזילאי במדי הבלאוגרנה. במולדתו זכה ליחס מחפיר מהקהל והתקשורת בטענה שהוא משקיע את מיטב מרצו בקבוצה. חלק אף התבדחו כי הוא שלח למשחקי נבחרת את אחיו הפחות מוכשר לשחק במקומו. אוהדי בארסה התייחסו אליו באופן דומה מכיוון שראו בו שכיר חרב שמסרב להתחבר למקום בו הוא נמצא.

"ריבאלדו סבל מסוג של אוטיזם", נכתב עליו בתקשורת הקטלונית. "היום, כוכב כדורגל לא יכול לדבר רק על המגרש. אין לו מושג איך לשחק את המשחק הזה". זכורה במיוחד ההתעלמות המופגנת של האוהדים כלפיו במשחק החשוב מול סלטה ויגו, כשאלו העדיפו לעודד את סביולה הצעיר ממנו בעשור. לאחר המשחק טען ריבאלדו באוזני התקשורת שהוא לא מוערך בקבוצה שלו. הוא מעולם לא ניסה להתחבב על האוהדים והתקשורת המקומית, או אפילו לרכוש בית בברצלונה, למשל, בכדי להראות שהוא אחד משלהם. בסופו של דבר, מצא את עצמו כוכב הקבוצה משוחרר בחינם לפני סיום חוזהו. כמובן שמקרים נוספים דוגמת ההתחזות בשלב הבתים של גביע העולם מול טורקיה, שגרמה להרחקתו של שחקן היריבה אנסל, לא תרמה לתדמיתו. ובוודאי שלא הניסיון לחזור על התעלול ברבע הגמר מול אנגליה.

אבל לריבאלדו היה חשוב רק מה שקרה על כר הדשא, ולא מעבר. מקצוען שסיפק את הסחורה כפי שמעטים סיפקו, שחי את המשחק במסע שכלל גם את יוון, אנגולה ואוזבקיסטאן, עד גיל 43, כשבאחד ממשחקיו האחרונים בנו והוא כבשו את שלושת שערי הקבוצה בדרך לניצחון. אז נכון, אין בו את השובבות של רומאריו, הכריזמה של רונאלדיניו או את אישיותו שובת הלב של קאקה. אבל היום, לכבוד יום הולדתו ה-48, נשפוט אותו על פי הישגיו על כר הדשא, ולא על פי תודעת חלק מהקהל. על סמך התארים, ההישגים, רגעי השיא הבלתי נשכחים. ניתן לו את הערכה והכבוד לו הוא כל כך ייחל. פייר, מגיע לו.