אחת מתופעות הלוואי של העידן המודרני, ושל הרצון של כולנו לזעזע ולסקרן כל הזמן, היא שימוש הלוואי במילה "היסטוריה". אנחנו משתמשים בה כשאלכסנדר לקאזט הופך לסגן מלך שערי ליון בכל הזמנים, כשארלינג הולאנד עובר את ראיין גיגס בטבלת מלך השערים בליגת האלופות ולעתים אפילו בנתונים יותר איזוטריים, כמיטב המסורת של הספורט האמריקאי. לכן, לפני שנצלול פנימה, חשוב לקחת רגע ולדבר על רגעים היסטוריים באמת, לפחות לאנשים מסוימים.
בן לדרמן, הקשר הכמעט נשכח של הכדורגל הישראלי, קבע אחד כזה בעצמו. היהודי-אמריקאי, כנראה האדם היחיד בהיסטוריה שגדל בלה מאסיה ושיחק בהכוח רמת גן, הפך לכדורגלן היהודי הראשון שמזומן לנבחרת פולין מאז השואה. 84 שנה אחרי פריצת מלחמת העולם השנייה, וככל הנראה שנים בודדות לפני מותו של שורד השואה האחרון, כדורגלן יהודי חזר לסגל של נבחרת פולין.
על הנייר, זה לא סיפור גדול. אמנם 3 מיליון יהודים פולנים מתו בשואה, ומיליוני משפחות ישראליות איבדו את יקיריהן בגלל זוועות השלטון הנאצי, אבל המלחמה הסתיימה לפני 78 שנה. החיים ממשיכים הלאה. יהודים, כפי שכולנו יודעים, לא הצטיינו בכדורגל במשך השנים. לדרמן זומן לנבחרת בגלל שהוא אחד הקשרים הטובים בליגה הפולנית, ולא בגלל שם המשפחה או דתו. ובכל זאת, הסיפור הזה גדול יותר מכדורגלן אחד או מפגרת נבחרות אחת.
בראשית ימיו של הכדורגל הפולני, יהודים היו חלק בלתי נפרד מהנבחרת. עד מלחמת העולם השנייה, יהודים היו בצמרת הכדורגל האירופי, וגם בפולין הם היו שחקנים מרכזיים. זה לא הציל אותם ממוות במחנות ריכוז והשמדה וגם לאחר השואה היו פוגרומים ביהודים פולנים ששבו למדינתם, כמו פוגרום קיילצה בו נרצחו 47 יהודים שנה.
מאז, ועד היום, יחסי ישראל ופולין ידעו עליות ומורדות. מצד אחד, ישראל מוציאה אינספור משלחות נוער לפולין ומחנכת על זכרון השואה באחת החוויות המשמעותיות ביותר להן זוכים בוגרי מערכת החינוך הישראלי, אבל מצד שני עדיין יש אנטישמיות בפולין. אמנם יש יחסים דיפלומטיים בין המדינות, אך הם עלו על שרטון כשב-2018 הסנאט הפולני אישר חוק שאוסר על האשמת פולנים במעורבות נגד יהודים בשואה. נשיא פולין האשים את ישראל בעלייה באנטישמיות, והחלו מגעים שקטים להחזרתם בצל מלחמת רוסיה-אוקראינה. כל זה רלוונטי ליחסים הבינלאומיים בין המדינות עצמן, אבל כולנו יודעים שבכדורגל זה קצת שונה.
כדורגל, בכל מקום, הוא מעין מיקרוקוסמוס של החברה. אנחנו רואים קריאות גזעניות של אוהדים בישראל, בפולין, באנגליה ובכל מקום אחר, ובמקרה של הליגה הפולנית הן מכוונות גם נגד היהודים. כך, למשל, משה קנטור, נשיא הקונגרס היהודי האירופי, אמר בעבר ש"הקריאות האנטישמיות נפוצות בכדורגל הפולני, והענישה מינימלית במקרה הטוב". קבוצות מסוימות, כמו לך פוזנן או ויסלה קרקוב, ידועות בכך שחלק מאוהדיהן אנטישמיים. הקריאות האנטישמיות של אוהדי ויסלה המשיכו גם לאחר הקנדציה המוצלחת של מאור מליקסון ודודו ביטון הישראליים, וברוב המגרשים במדינה "יהודי" היא מילת גנאי.
חשוב להדגיש שלא מדובר בכל האוהדים, אבל במיעוט משמעותי שמהדהד דעות קיצוניות. שירים כמו "חמאס, חמאס, יהודים לגז" או אוהדים שמציגים תמונות של יהודים בתלבושת אסירים מאושוויץ הן מחזות שכבר נראו בכדורגל הפולני בעבר, עוד לפני החרפת היחסים בין ישראל לפולין ועלייתה של מפלגת "חוק וצדק" והנשיא אנדז'יי דודה לשלטון. דודה העביר חוק שמקשה ליהודים לתבוע בחזרה רכוש שנגזל בידי הנאצים ולא הושב לבעליהם כ-80 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה.
כאן נכנס החלק המטריד באמת. לפני עשור, ב-2013, נשמעו קריאות אנטישמיות באמצע משחק כדורגל בליגה הפולנית. "לכו מפה, יהודים! הבית שלכם זה אושוויץ, לתאי הגזים!", צעקו אוהדי לך פוזנן במשחק מול לודז'. התובע הפולני החליט לא להעמיד את הקבוצה לדין וטען שלא מדובר בקריאות פוגעניות. שנתיים לאחר מכן, בדרבי של לודז', אוהדי אחת הקבוצות המקומיות שרפו קריקטורות של יהודים ואף הצדיעו במועל יד. ב-2019 עמוד הפייסבוק הרשמי של נבחרת פולין קרא ל-0:4 על נבחרת ישראל "פוגרום".
יש קולות הטוענים שהאנטישמיות עצמה עולה בפולין מאז עלייתה של מפלגת "חוק וצדק" לשלטון ב-2015, ובכל מקרה זאת לא אשמת הכדורגל. אוהדים משקפים את החברה, ואם בחברה עצמה יש אנטישמיות זה יקרה גם בקרב האוהדים עצמם. הרשויות הפולניות יכולות וצריכות להלחם באנטישמיות באופן חזק יותר, אבל התופעה הזאת עדיין קיימת. וכאן, אולי, נכנס בן לדרמן.
הוא נולד בלוס אנג'לס להורים ישראלים ממוצא פולני, עבר בין מספר אקדמיות והגיע לראקוב הפולנית בגיל 20. התקשורת הפולנית מתגאה בו והוא אף נשלח כנציג הנבחרת למסיבת העיתונאים בפתיחת קמפיין מוקדמות היורו, למרות שמדובר בזימונו הראשון שהפתיע רבים.
פרננדו סנטוס הפורטוגלי, שזכה ביורו עם מדינת הולדתו ועבר לפולין אחרי המונדיאל האחרון, הביע אמון בלדרמן ועשוי לתת לו דקות כבר בחלון הזה. קשה להאמין שסנטוס, מאמן נבחרות מוערך, בחר לזמן את לדרמן כי הוא רוצה לפתור את בעית האנטישמיות בכדורגל הפולני או משהו בסגנון. הוא הזמין את לדרמן כי הוא זיהה חור במרכז השדה וחיפש את השחקן הזמין הטוב ביותר שיוכל לפתור אותו, כמו כל מאמן נבחרת אחר.
בתקשורת הפולנית עצמה לא התייחסו לזימונו של לדרמן כיהודי באופן חריג, בעיקר כי הוא לא מרגיש חריג. לדרמן נראה טוב בליגה (בדקות מועטות) וכבר שיחק בנבחרת הצעירה של פולין. אם יש קשר שנראה טוב בנבחרת הצעירה אז הזימון שלו לבוגרת מרגיש כמו הדבר הכי טבעי בעולם.
לפי דור ז'לזו, ישראלי תושב קרקוב, כך זה מרגיש בפולין. "רוב האנשים שהגיבו לזימונו היו מופתעים בעיקר משליטתו בשפה המקומית. היו תגובות אנטישמיות אבל הן היו זניחות, מתייחסים אליו כ'פולני בן דת משה', דרך יפה להגיד על יהודי שהוא חלק משלהם. הנבחרת היא קונצנזוס בסופו של דבר בפולין, וזרים בנבחרת זה לא דבר חדש. במונדיאל 2002 הייתה לי חוברת של סופרגול עם שחקן שחור, עמנואל אוליסדבה, והוא אהוד במדינה 20 שנה לאחר מכן".
מליקסון. הזימון שלו לנבחרת עורר סערה (Getty)
למרות זאת, עדיין יש אנטישמיות בכדורגל המקומי כפי שהעיד ז'לזו: "סצנת הכדורגל הפולנית מטבעה מלאה בתנועות ימין גזעניות. לקבוצות כמו קרקוביה והשתיים של לודז' קוראים יהודים, זה צץ במשחקים גדולים אצל היריבות שלהן. במקרה של ויסלה קרקוב למשל, קבוצה עם אחד הקהלים היותר אנטישמיים, העריצו ומעריצים את האדמה שמאור מליקסון דרך עליה. הם היו שמחים אם הוא היה משחק ביורו". ובתוך התווך הזה, אולי, נמצא לדרמן.
מצד אחד, קשה להגדיר אותו כישראלי. הוא לא גדל כאן וקיבל כתף קרה מהכדורגל הישראלי, לאחר שלא עבר מבחנים בבית"ר ירושלים ב-2020 ולא הגיע לקבוצות אחרות. לא ברור אם הוא יקבל דקות בהרכב של נבחרת שהגיעה לשמינית גמר המונדיאל (לאחר שסיימה במקום השני בבית של אלופת העולם ארגנטינה והודחה מול הפיינליסטית צרפת). אם אכן ישחק, זה יכול לתת לנו הזדמנות למבט נוספת על מעמד היהודים באירופה.
האם לדרמן יקבל קריאות בוז בנגיעות בכדור מצד המיעוט האנטישמי? אי אפשר לדעת. אפשר לשער שהאנטישמיות בכדורגל הפולני תמשיך גם לאחר שלדרמן יעלה לדשא וגם אם איכשהו הוא יהפוך לאגדת נבחרת פולין.
כי בסוף זה יותר גדול מכדורגל. לא משנה מה נעשה, כיהודים, יישארו אנטישמיים בעולם. הזימון של לדרמן בידי נבחרת והתאחדות שלא בדיוק נאבקות באנטישמיות הוא צעד מעודד בכיוון הנכון, אבל חסר משמעות. אולי אלה שני מישורים שונים: לדרמן והאוהדים השפויים בעד מה שקורא על הדשא, בעוד יש מיעוטים שלא קשורים לענף ומחפשים להפיץ גזענות ושנאה. במקרים כאלה קל מאוד לדעת מה הצד הנכון.