רובנו, כנראה, מצאנו את עצמנו משחקים פיפ"א מול המחשב. כל אחד עושה את זה ברמה שונה, בניסיון למצוא את האיזון בין הנאה לתחרותיות. כל אחד יודע לאיזה רמה לכוון את הפלייסטיישן או האקס בוקס לפני שהוא עולה עם ה-11 שלו מול אלה של המחשב, כדי שמצד אחד יהיה למשחקים ערך ומצד שני הוא לא ירגיש שהוא מתבזה.
הכוכב האדום בלגרד, לעומת זאת, משחקת את רוב המשחקים שלה ברמת "מתחיל". הקבוצה הפסידה משחק ליגה אחד בלבד ב-3 השנים הקודמות במצטבר, בהן ניצחה 97 משחקים מ-112, ובשני המשחקים הראשונים של העונה רשמה 0:5 ו-0:4. ברק בכר, המאמן החדש שלה, לא נשמע מתלהב מדי אחרי אף אחד מהם.
הכוכב האדום זכתה באליפות האחרונה בהפרש של 22 נקודות, ובכל זאת החליפה מאמן. היא לא הביאה את בכר מתוך מחשבה על הליגה, אלא מתוך מחשבה על אירופה. אמנם השנה הכוכב הבטיחה מקום בשלב הבתים של ליגת האלופות באופן אוטומטי – אחרי שמכבי חיפה הדהימה אותה בפלייאוף בשנה שעברה – אבל הקבוצה מעיר הבירה הסרבית נכשלת בשנים האחרונות באירופה.
בשנה שעברה היא נפרדה מהליגה האירופית בשלב הבתים, בעוד ב-2021/22 היא הודחה בשמינית הגמר אחרי שלא הצליחה לעלות לליגת האלופות. במהלך רצף שש האליפויות של הכוכב האדום, היא השתתפה פעמיים בשלב הבתים של הצ'מפיונס, לא כולל העונה, ובמצטבר מחזיקה בהפרש שערים של 37:8 ושבע נקודות בבתים של ליגת האלופות. היא חטפה שישייה מבאיירן וחמישייה מטוטנהאם. בשנים האחרונות, נטולות הצ'מפיונס, היא קיבלה 4:1 ממונאקו ו-3:0 מריינג'רס. טובה מדי לליגה, רעה מדי לאירופה. בשביל זה הביאו את בכר.
ככה זה נגמר מול הקבוצה הקודמת של בכר (האתר הרשמי)
מעבר לכך, הכוכב שווה הרבה יותר מכל קבוצה אחרת בליגה, ובשווי של 67.25 לפי טרנספרמרקט מדובר בסכום גבוה יותר מ-10 מועדונים ביחד, אבל לא באמת יכולה להתחרות בקבוצות שאמורות לעלות משלב הבתים של ליגת האלופות. הקבוצות החלשות ביותר בדרגים א' וב' על הנייר שוות 203 מיליון יורו (פיינורד) ו-297 מיליון (פורטו), וזה הבית הכי קל שהם עוד יכולים לקבל.
בכוכב אמנם ישקיעו הרבה מחשבה והכנות לליגה, כמפעל הכדורגל המרכזי, אבל הפנים יהיו לליגת האלופות. ליגה שמשחקת פעם בשבועיים בין ספטמבר לדצמבר, ובעצם 6 משחקי כדורגל מעכשיו ועד פברואר, במקרה הטוב בו הם מסיימים באחד משלושת המקומות הראשונים.
הכוכב לא הקבוצה היחידה שנמצאת במצב דומה. שחטאר דונייצק, סלטיק ופ.צ. קופנהאגן שיחקו בליגת האלופות של השנה שעברה כאלופות מכהנות. הראשונה והשנייה שולטות בליגות שלהן בצורה חד משמעית (להוציא עונה אחת של ריינג'רס), השלישית זכתה בשתי האליפויות האחרונות. שחטאר עלתה למקום הראשון בליגה ונשארה בו מהמחזור ה-15, סלטיק שלטה והובילה ברוב המוחץ של העונה. שתיהן ישחקו בצ'מפיונס ושתיהן חברות קבע במפעלים האירופאיים, גם אם הליגה לא מאתגרת אותן יותר מדי.
זה לא בריא. סלטיק לא הצליחה לעלות לליגת האלופות מאז 2018/19, והשנה קיבלה ייצוג ישיר בבתים, בזמן ששחטאר רשמה הופעות סולידיות באלופות ונשרה גם כן לליגה האירופית. היא אמנם הגיעה בשנה אחת לחצי הגמר, אך עשתה זאת כשבדרך היא שיחקה מול בנפיקה ליסבון (שסיימה מתחת לאסק לינץ בבתים), וולפסבורג ובאזל - לא הגרלה מאיימת במיוחד. למרות זאת, אי אפשר לבוא לכוכב עצמה בטענות. אנחנו רואים גם ליגות גדולות יותר בהן זהות האלופה ידועה עוד לפני המחזור הראשון של העונה.
עבדה. סלטיק מתקשה באלופות (Getty)
אין הוקוס פוקוס בכדורגל. קבוצה לא יכולה להעלות את רמת האינטנסיביות שלה במכה אחת, והמעבר מנפרדאק לארסנל עלול להיות גדול מדי. גם המעבר בין אז'קסיו או בוכום למנצ'סטר סיטי וריאל מדריד. זה מעלה, אגב, את אחת הבעיות הגדולות בפורמט הקיים של הליגות עם קבוצות שמגיעות לרצף אליפויות אינסופי. פיליפ לאם, הקפטן של באיירן מינכן ומי שהתחיל את רצף האליפויות שנמשך עד היום, אמר בעצמו ש"הרצף הזה רע לליגה הגרמנית. המאבקים שלנו מוכרעים באפריל". בסוף זה מוריד את העניין מהליגה, בדומה לשנים בהן מכבי תל אביב בכדורסל לקחה כל אליפות בהליכה בזמן שהשאר התחרו על המקום השני.
במקרה של הכוכב האדום, ובפרט של ברק בכר וצוותו הישראלי, מעניין אותנו במיוחד הצד הפסיכולוגי. בכר, גיא צרפתי, גיא וייזינגר ודני ענבר ידעו שהם הולכים לליגה בה הם אמורים להיות ראשונים בהפרש מגוחך כבר באזור חג המולד. הם ידעו שמדובר במקפצה קדימה (בדומה למה שקרה לרוברטו דה זרבי או ברנדן רוג'רס, שהגיעו לקבוצות פרמייר ליג אחרי שנים מוצלחות בליגות חד צדדיות), הם ידעו שיצפו מהם להביס כל משחק.
אבל זה סותר את המהות של הספורט. בסוף המטרה היא להתחרות ולנצח, לא להגיע למצב בו אתה שווה יותר מרוב המועדונים האחרים בליגה ביחד, ואז מנצח בהליכה. זה גם מרתיע שחקנים מלהצטרף לליגה שנחשבת ללא תחרותית. אתה משקיע את רוב המשאבים והאנרגיה שלך בסימון וי בסופו של דבר על משהו שאמור לקרות.
מוטי דניאל אמר פעם ש"תואר במכבי תל אביב זה כמו אבן שירדה מהלב", והדומיננטיות הזאת רעה גם למועדון עצמו. אתה כבר לא נהנה מכל ניצחון שמרגיש לך מובן מאליו, ובמצב הספציפי של הכוכב כמועדון ביניים גם כל הפסד בליגת האלופות מרגיש כמובן מאליו (בטח אם הם יקבלו את ניוקאסל מהמקום הרביעי). בכר וצוותו הם היחידים שיכולים להגיד לנו איך זה באמת מרגיש מבפנים, אבל מהצד זה נראה כמו אנטי קליימקס. אם זאת קבוצה שפיטרה מאמן אחרי 95 נקודות ב-35 משחקי ליגה, 91% הצלחה במסגרת המקומית, יש למה שבכר יעשה מחוץ למפעלים האירופאיים משמעות?