לבאיירן מינכן היה קשה להיגמל מפפ גווארדיולה. אלו שבאו אחריו לא הצליחו להיכנס לנעליו, כוכבי הקבוצה נראו מעבר לשיאם, ולכולם היה ברור שלמרות שהיא שמרה על האליפות, הקבוצה זקוקה לבנייה מחדש. ג'ושוע קימיך וקינגסלי קומאן קיבלו את הבמה, סרג' גנאברי, קורנטן טוליסו, בנג'מין פאבאר, לוקאס הרננדס, לאון גורצקה, ניקלאס זולה ואחרים נרכשו, וניקו קובאץ' הובא כדי ליצור קבוצה צעירה תוססת – כמו זו שהדריך בפרנקפורט.
אך המכונה חרקה, ועד לפיטורי המאמן הקבוצה לא הצליחה למצות את הפוטנציאל הגלום בה. למזלם, הכל השתנה לאחר שהמאמן פוטר ועוזרו, האנזי פליק המנוסה, תפס את המושכות. המכונה החורקת קיבלה את מנת השמן שהיתה צריכה ופתאום הקבוצה נראתה בלתי ניתנת לעצירה. רוברט לבנדובסקי הפציץ, תומאס מולר קם לתחייה, גנאברי זרח, דויד אלבה החליק היטב לעמדת הבלם ומעל כולם בלט מי שמילא את מקום האוסטרי בעמדת המגן השמאלי - אלפונסו דייוויס.
הקנדי הצעיר – המכונה על-ידי חבריו "פונזי" - תפס את עיני קברניטי באיירן עוד כששיחק בוונקובר מה-MLS. הם ראו שחקן פיזי ומהיר, טכני וכישרוני, כזה שבעיני רוחו של המנהל המקצועי חסן סליהמידז'יץ', יחליף ביום מן הימים את אריאן רובן באגף הימני. אף אחד לא האמין שעקב בעיית פציעות יווצר חור באגף השמאלי של ההגנה ודייוויס יהפוך לאחד מהשחקנים המבטיחים בעולם דווקא בעמדה הזו. כולם ידעו שמדובר בכישרון מבטיח, אבל לא האמינו שהוא יתקדם כל-כך מהר. והוא, כמו מטוס קרב שהתביית על המטרה, בצעדי איילה ובמהירות מדהימה, טס קדימה, ולא הביט לאחור.
פליק. המינוי שלו הפך את הקערה על פיה (Getty)
אלא שבשונה מכוכבים צעירים אחרים, לא מדובר בסיפור של כוכב כדורגל סטנדרטי שינק כדורגל מבטן אמו ומולדתו. מסלול חייו יכול היה להיות שונה לחלוטין. דייוויס נולד בגאנה, לאחר שהוריו ברחו ממלחמת האזרחים הנוראה בליבריה. למען בנם היחיד החליט הזוג להגר מהיבשת השמשית לקנדה המושלגת בתקווה לעתיד בטוח יותר. הם השתקעו באדמונטון, עיירה שקטה, אך לא מעוז כדורגל.
בימים רבים בשנה, במקום להתרוצץ אחר הכדור ברחובות, היה פונזי תופס מחסה מהקור בביתו. וגם בימים שמשיים, כשחבריו יצאו לשחק, הוא ניאלץ לשמור על שני אחיו הצעירים, משום שהוריו עבדו קשה במשמרות לא חופפות. ודווקא מהמקום הזה צמח נער חייכן, עם גישה חיובית לחיים, צנוע וממוקד מטרה.
אהבתו של אביו לכדורגל בכלל ולצ'לסי בפרט גרמה לילד להתאהב במשחק הלא כל כך פופולרי במדינתו, ורק לאחר שחברו שכנע אותו להיבחן בקבוצה המקומית, החל לשחק כדורגל באופן מסודר. משם, הדרך למעלה היתה קצרה. בקבוצה הבוגרת של ונקובר הוא שיחק לראשונה בגיל 15, השחקן הצעיר ביותר ששיחק בתולדות ה-MLS אחרי פרדי אדו. ובשונה מאדו, ששיחק ב-DC יונייטד בגיל 14, דייוויס ידע להישאר מפוקס, עם רגליים על הקרקע. לימים, סיפר עד כמה חסר ביטחון הוא היה, עד כדי תהייה אם בחר במקצוע הנכון.
אך מהר מאוד הוא נכנס לעניינים, וקיבל את תואר שחקן העונה של הקבוצה. 8 שערים, 12 בישולים ותואר מלך שערי ה"גולד-קאפ" במדי נבחרת קנדה הספיקו לבאיירן מינכן הגדולה כדי לחטוף את הכישרון הצעיר לגרמניה. את הפחד, כך נראה, הוא השאיר בביתו. ההתאקלמות במינכן הייתה מהירה ולצופים מהצד היה קשה להאמין שמדובר בנער בן 18 שעתידו לפניו.
מעבר ליכולות טכניות ופיזיות, המשמעת הטקטית והדרך בה הוא קורא את המשחק אינה מאפיינת שחקן בגילו. "הוא עשה דברים באופן טבעי, מבלי שאצטרך ללמד אותו", סיפר מאמנו בונקובר, קרל רובינסון, כדי להסביר ההסתגלות המהירה של חניכו לשעבר לתפקיד המגן.
ולא, ההימור להציב שחקן התקפי צעיר שהגיע לראשונה לאירופה בעמדה הגנתית, אינו מובן מאליו. תחילה היו עיתונאים שפקפקו ביכולתו להשתלב בבאיירן ואוהדים רבים לא האמינו שסיכויי ההצלחה גבוהים. הם חשבו שהעמידה ההגנתית שלו תלקה בחסר. בכל זאת, מדובר בבאיירן מינכן – לא קלן או מיינץ שיכולות להרשות לעצמן לעשות ניסויים שכאלה. אך בסופו של דבר, החששות התבדו.
במועדון גילו כי הוא לא חושש ממגע, משתתף בהרבה קרבות הגנתיים ביחס למגן תוקף (8.02 בממוצע למשחק), מנצח בהרבה מהם (65 אחוז) ואף יודע לשים את הגוף ולתקל באגרסיביות כשצריך (2.5 תיקולים למשחק). התחזיות בנוגע ליסודות ההגנתיים הופרכו, ובזכות קריאת משחק נכונה, ידע לחטוף (5.34) ולהשתלט על הרבה מכדורי היריבה (11.29).
כשבוחנים את נתוניו ההגנתיים בהשוואה למגנים בכירים, כמו אנדי רוברטסון, דני קרבאחל, טרנט אלכסנדר ארנולד וג'ורדי אלבה, למשל, מגלים שהוא חוטף, מתקל ומשתלט על יותר מכדורי היריבה, ובכלל - משתתף ביותר קרבות הגנתיים מהם ובאחוזי הצלחה טובים יותר.
ואם בכל זאת חור הגנתי נפער מאחוריו, הוא תמיד הצליח להגיע באמצעות הכח הפיזי והמהירות הסילונית. במשחק מול ורדר ברמן, לדוגמה, הגיע למהירות שיא לשחקן בבונדסליגה – 36.5 קמ"ש. לא, זה לא ציפור, לא מטוס ואפילו לא סופרמן. זה אלפונסו דייוויס. "לפעמים, כשהוא לא במיקום הכי טוב במגרש, הוא גורם ליריב לחשוב 'טוב, יש לי זמן'", צחק חברו לקבוצה, תומאס מולר. "ואז 'מיפ מיפ, מיפ מיפ', מגיע הרואד-ראנר של באיירן וחוטף את הכדור". מאז, הדמות מ"לוני טונס" דבקה בו.
גם בפן ההתקפי, דייוויס מנצל את המהירות שלו כדי לשעוט קדימה, בייחוד כששחקני האגף שלצידו, איבן פרישיץ' או קומאן, חותכים למרכז. וכשמוסיפים לכך את היכולות הטכניות יוצאות הדופן (8.04 כידרורים למשחק ב-56.3 אחוזי הצלחה) מקבלים שחקן בלתי ניתן לעצירה. אחד שיכול לטוס לעבר שחקנים אדירים כמו ארלינג הולאנד או מייסון מאונט ממרחק גדול ולקחת להם את הכדור, ובאותו המשחק ללהטט בהתקפה ולסיים אותו עם שער או בישול.
"הוא המגן התוקף הטוב בעולם כרגע", קבע שחקן העבר ריו פרדיננד לאחר המשחק מול ברצלונה, בו דייוויס ניפק משחק הגנתי מרשים, תקף בחמת זעם את שער הקטלונים והוסיף בישול אחרי סלאלום פנומנלי. אין לדעת כיצד יעבוד בעונה הבאה עם הרכש החדש של באיירן, לירוי סאנה, שנוטה להישאר על הקו אותו דייוויס נוהג לחרוך, אבל את העונה הזו הוא יכול לסיים כשחקן מוביל בקבוצה שזכתה בטרבל היסטורי. רק ליון, ואולי פ.ס.ז', עומדות בינו לבין ההישג האדיר. ואם זהו מצבו כעת, כשהוא בן 19, נותר רק ניתן לדמיין מה הוא יוכל להשיג בעשור השלישי לחייו.