אפשר לומר שהתרגלנו לפפ גוארדיולה. לצורת החשיבה שלו, לשינויים שהוא מבצע, לחדשנות שלו.
היום, כשקבוצת כדורגל מכריזה על ההרכב למשחק הקרוב, אנחנו כבר לא מופתעים לגלות כי הוא נטול חלוץ גבוה, חזק, שיודע לשחק עם הגב אל השער.
נבין לבד שעל ידי הצבתו של "חלוץ מזוייף", המאמן מנסה להשיג דינמיות, תזזיתיות וחילופי מקומות מהירים בהתקפה שיובילו לבלבול בהגנת היריבה - כך שיגדלו מספר המצבים בהם שחקניו מגיעים בתנועה עם הפנים אל השער.
ראינו את פפ כמאמן ברצלונה מזיז בלי פחד את השחקן הטוב בעולם באותם ימים, ליונל מסי, לחוד כדי לבצע את התפקיד הזה, ומשיג הצלחה כבירה. אז כמובן שלאחר מכן ראינו בקבוצות אחרות דבר דומה.
היום, החלפת תפקידים בין שחקנים בכל חלקי המגרש במהלך המשחק לא מפתיעה אותנו. בין אם הן מתבצעות בדקה ה-30, ה-20 או באופן עקבי בין ירידה להגנה לעלייה להתקפה.
אנחנו לא מוכי תדהמה לראות מאמן שולח את אחד מהמגנים למרכז הקישור כשחבריו עם הכדור, בעוד המגן המקביל מחפה על היעדרותו במרכז ההגנה. גם לא כששני המגינים מצטרפים לקישור, והקשר האחורי יורד למטה לחפות עליהם.
אנחנו מבינים שתוספת של שחקנים בקישור תקל על השליטה בכדור, תרווח את ההגנה שמנגד ועשויה ליצור יתרון מספרי של שחקנים באגף מסוים - יתרון שיקשה על היריבה למנוע מהחלוצים לכדרר מהקו למרכז הרחבה.
ברור לנו שאם היריבה תשלח עזרה לאותו האגף, קל יהיה לבודד באגף השני את אחד מהשחקנים האהובים עלינו למצב של אחד על אחד. אנחנו כבר לא מתלהבים מזה. התרגלנו.
חזינו כבר בבאיירן בזמנו, כשהקטאלוני הדריך אותה, משחקת עם פיליפ לאם המגן כקשר רק כשקבוצתו תוקפת, כדי להקל על המגן המקביל, דויד אלאבה, לתמוך בהתקפה - ממש מתחת לחלוץ רוברט לבנדובסקי.
צופה במסי. היה לו חלק גדול בהתפתחות שלו (Getty)
ראינו כבר לפני שנים את שני מגני מנצ'סטר סיטי, קייל ווקר ופביאן דלף, מצטרפים לקישור במקביל לירידה של הקשר האחורי פרננדיניו אחורה, כדי לעזור לקיצוניים ברנרדו סילבה, ראחים סטרלינג וסאנה לתקוף את הגנות הפרמיירליג.
ולא הופתענו כשבמהלך משחקי העונה שעברה, ווקר נטה להצטרף כבלם שלישי בכל פעם שסיטי תקפה, בזמן שהמגן המקביל ז'ואאו קאנסלו הצטרף לקישור ותמך יחד עם קווין דהבריינה, ברנרדו סילבה ורודרי בשחקני ההתקפה המתחלפת - פיל פודן, ריאד מאחרז, ג'ק גריליש וגבריאל ז'סוס. זה לא ריגש אותנו. אנחנו כבר מורגלים לשינויים שכאלה.
לכן, לא הרמנו גבה כשראינו מה קבוצתו של פפ עשתה בשבוע שעבר ברבע גמר ליגת האלופות מול באיירן מינכן, אחת המועמדות הברורות לזכייה בטורניר - זו שלא הפסידה באירופה ולו פעם אחת, וספגה עד אז רק פעם אחת.
המערך שהוקרן על המסך טרם תחילת המשחק לא היה 4:3:3, המערך שהחזיר המאמן לאופנה על חשבון ה-4:4:2 המפורסם לפני כעשור וחצי, אלא 3:2:4:1 - שתירגל מזה מספר שבועות. הבלם, ג'ון סטונס, פתח במרכז הקישור, כפי שתורגל לפני כן במשחקים מול ליברפול וסאות'מפטון - אך עלה לתקוף לא אחת, וכשקבוצתו התגוננה ירד למרכז ההגנה, ולעיתים אף הגן כמגן ימני.
אקנג'י, הבלם הימני, נע במקביל בין תפקיד הבלם למגן הימני, והבלם השמאלי נייתן אקה עשה את אותו הדבר בצד שמאל, ואף תמך בהתקפות קבוצתו מהקו.
דה בריינה וגונדואן הוצבו כקשרים התקפיים מתחת לחלוץ ארלינג הולאנד, כדי לייצר לגריליש, ברנרדו ולהולאנד עצמו מצבי הבקעה, ואף לתקוף את השטח שהחלוץ הנורווגי מותיר. אלא שגונדואן ירד לעיתים לעזור הגנתית, ממש כעוד קשר אחורי.
מבולבלים? גם אלו שאמונים על המשימה להצר את צעדי שחקני הסיטיזנס.
גוארדיולה מחדש את החידושים, מהפכן שלא מפסיק להפתיע. את היריבים, כמובן.
טוכל עדיין שואל את עצמו מה קרה על המגרש (Getty)
אותנו הוא כבר לא מפתיע, אנחנו רגילים. אף אחד לא תפס את הראש כשבאיירן יצאה מההתמודדות מובסת 3:0.
אנחנו רק מנסים ללמוד את כל המהלכים הטקטיים החדשים על בוריים, רגע לפני שיהיו נחלת הכלל.
מישהו שם לב שפפ - המאמן שהגדיל לאין שיעור בעשור האחרון את חשיבות תפקיד המגנים על המשחק - לא מציב מגנים בהרכב קבוצתו מתחילת פברואר? על הנייר, מול באיירן, האגפים נותרו לברנרדו וגריליש לבדם. אבל הנייר כבר לא רלוונטי, כי אצל פפ כולם עושים הכל ונמצאים בכל מקום.
לא את כל המהלכים הטקטיים הללו הוא בהכרח הביא לעולם. הוא לא המציא את הגלגל, וגם לא את הכדור. אלא שההצלחות העקביות של קבוצותיו גרמו לשיטות שלו להפוך ל"אופנות כדורגל" אליהן גם מאמנים בכירים אחרים נושאים את עיניהם.
ולצד כובע המהפכן הטקטי אותו הוא חובש, גוארדיולה מתהדר בכובע נוסף – כובע המאמן ההישגי.
הוא זכה ב-10 אליפויות במהלך 15 שנות קריירה, כל אחת מהן באחת מהליגות הבכירות של אירופה, אליהן הוסיף עוד 2 זכיות בליגת האלופות וגביעים רבים אחרים – לא הרבה פחות מהמאמן המעוטר ביותר, אלכס פרגוסון, שזכה ב-16 אליפויות (13 פעמים בפריימירליג ועוד 3 בליגה הסקוטית), פעמיים בליגת האלופות, פעמיים בגביע אירופה למחזיקות ועוד תארים רבים אחרים ב-39 שנות קריירה.
ראויים להיאמר בנשימה אחת (Getty)
גם הוא, כמו פרגוסון, בנה מספר קבוצות תחת אותו מועדון במנצ'סטר. ואת ההשפעה שלו על עולם הכדורגל בזמן אמת ניתן להשוות רק למאמני ענק מהעבר, כמו פרגוסון, רינוס מיכלס ויוהאן קרויף.
נכון, הוא לא לקח קבוצות מהמצולות והוביל אותן לתהילה. הקבוצות אותן אימן ידעו הצלחה גם לפניו, ולא היה חסר להן ממון.
אבל אי אפשר להתכחש להצלחה הקבועה שהגיעה בזכותו בכל קבוצה בה אימן, תוך הצגת כדורגל מרשים. אילו בעשור האחרון הקבוצות הגדולות בעולם היו משחקות במעין "סופרליג" – ליגה, ולא טורניר, כך שהיכולות נמדדת לאורך זמן - סביר להניח שקבוצותיו היו זוכות בתואר הנכסף פעם אחר פעם. בעצם, בעשור האחרון יש כבר סוג של "סופרליג" - הפרמיירליג.
וב-6 העונות בהן הוא על הקווים באנגליה, הוא זכה ב-4 אליפויות. ואולי זו החמישית בדרך. בשנים הללו ברצלונה (1.62 מיליארד אירו) וצ'לסי (1.28) הוציאו על רכש כסף רב מסיטי (1.24), בעוד יובנטוס (1.24) ומנצ'סטר יונייטד (1.17) שפכו סכומים דומים וזכו להצלחה פחותה. פפ בנה 2 קבוצות במנצ'סטר, כשמרבית השחקנים שצירף לא היו כוכבי על לפניו.
אם יציג יכולות אימון דומות בשנים הבאות, לא יהיה מופרך לומר כי הוא יזכר כמאמן הכדורגל הטוב ביותר שהיה. היום, רבים יפסלו את האמירה הזו במהירות. למה? אולי כי פשוט התרגלנו אליו.