בואו נתחיל מהסוף. מכבי חיפה היא עדיין המועמדת המובילה לאליפות.
המשכתם לקרוא מכאן? מצוין, בואו.
גם אם עסקת לאמין דיאק, שלפי הדיווחים תהיה היקרה בהיסטוריית המועדון, תיסגר, את הקיץ הזה חלק גדול מאוהדי מכבי חיפה יסמנו כאחד הקשים ביותר שחוו מזה שנים. האות הראשון ניתן אי שם בינואר עם מכירת נטע לביא, והנהירה החוצה קיבלה בחודשיים האחרונים טורבו-בוסט א-ללה נייטרוס עם עזיבת ברק בכר והצוות שלו, מכירת עומר אצילי ומוחמד אבו פאני והוויתור על דילן בטובינסיקה. ואם להוסיף חטא על פשע - קשה להצית את הדימיון עם האלטרנטיבות שהגיעו.
כי עם כל הכבוד לליאור רפאלוב, את המספרים של עומר אצילי הוא לא יכסה. ועם כל ההערכה למחלקת הסקאוטינג שמצאה את אריק שוראנוב בין יהודי התפוצות, סימן השאלה סביבו והרזומה הבלתי יציב לא מוסיפים שקט. ועם כל החדווה כלפי מאור קנדיל - זה רכש לרוחב. איתמר ניצן? זה באמת התחליף לג'וש כהן? ואם כל אלו לא היו שוברי שוויון ברמה המקצועית, מגיע "שובר השוויון" לכיוון ההפוך מהפרספקטיבה של הקהל - מסאי דגו.
הציפיות הן לא ממך
אם יש נקודה שממנה אפשר לחלק את הקיץ הזה לשניים עבור אוהדי מכבי חיפה - היא מינויו של האיש האחרון אותו דמיינו 30 אלף היושבים בסמי עופר כמי שידריך את אלופת המדינה. אין אוהד אחד של מכבי חיפה שלא זוכר איפה הוא קיבל את ה"פוש" על מועמדותו של דגו לקבוצה. רגע של "מה? מי? למה?".
כי זה לא רק הרזומה האפור שכולל פיטורים ואי-הצלחות בקבוצות נחותות בעשרות מונים מהמפלצת המקצועית/תקציבית מחיפה, זה גם חוסר החיבור להיסטוריית המועדון.
מינויים של מאמנים מהנוער הם לא המצאה של המנהל המקצועי גל אלברמן. את הגלולה של רוני לוי בעונת 2003/04 ידעו לבלוע (לפחות בהתחלה) ביציעי קרית אליעזר, ואת המינוי של אריק בנאדו בנובמבר 2012 קיבלו בהבנה. דגו הוא לא אגדת עבר של מכבי חיפה, הקשר שלו למועדון מסתכם בשנה אחת (מוצלחת יש לציין) כמאמן קבוצת הנוער של הירוקים. סה טו. וכשמשלבים את זה עם היסטוריית האימון שלו - זה פשוט לא מספיק.
דגו. מקבל את הזדמנות חייו (ראובן כהן, האתר הרשמי של מכבי חיפה)
ומעל כל אלו - מרחפת עננה, יש שיאמרו סופת טייפון - קוראים לה ברק בכר. מכבי חיפה איבדה בקיץ את מי שייזכר לימים כגדול מאמני ישראל בכל הזמנים, כמו גם את רוב הצוות שלו (גיא צרפתי, גיא וייזינגר, אדם דייויד ודני ענבר) שמהווים חלק בלתי נפרד מההצלחה שלו. אחרי שלוש אליפויות רצופות, כולל שלב הבתים של ליגת האלופות, הנעליים הן בלתי אפשריות, הן אפילו לא פייריות, גם עבור צוות זר שעשוי היה להגיע.
לכן, וזוהי גם רוח הדברים לפי הבנתי, אם הכישלון המקצועי יגיע - האצבע לא תופנה לדגו. היא תופנה לשני אנשים - יעקב שחר וגל אלברמן.
הציפיות הן כן ממך
אם יש אדם אחד במכבי חיפה שיכול היה "לנרמל" מהלך כמו מינוי מסאי דגו, זה גל אלברמן. מאז שמונה רשמית לתפקיד ביוני 2021, רשם אלברמן ארבעה חלונות העברות קרובים למושלמים, כשהשניים שניהל במהלך קייציי 2021 ו-2022 אופיינו בסגירה מהירה של הסגל עד לפני מחנה האימונים.
הפעם, התחושה כלפי חוץ היתה שאין דבר שלא השתבש לאלברמן בקיץ הזה. זה החל עם עזיבת בכר ומינוי דגו, המשיך עם אובדן עומר אצילי, שהוביל לוויתור על דילן בטובינסיקה, כשבמקביל מוחמד אבו פאני נמכר, לורן אברג'ל לא מגיע אז צריך זר לעמדה, ג'וש כהן לא חותם, ניית'ן באקסטר מבריז אז צריך ישראלי "אסלי" לשער, איתמר ניצן דווקא ממש כן חותם, אין קשר 6, דיא סבע עושה שרירים ובקיצור - הכל חוץ מהשקט שאפיין את החלונות האחרונים של הירוקים.
אבל רגע, לנשום. אם מסתכלים על הקיץ הזה - המצב אומנם שונה במעט, אך רחוק מלהיות דיסטופי כמו שמציגים אותו. למעשה, למעט קשר אחורי ושחקן נוסף לעיבוי החלק האחורי, הסגל של מכבי חיפה שלם. נכון, לא הגיע מחליף אמיתי לעומר אצילי, כי אין כזה בשוק הריאלי של מכבי חיפה, אז בשורות האלופה מבינים כי את המספרים יצטרכו לקבל מכיוונים אחרים - וזה הכיוון.
משימת השארת דיא סבע נראית קרובה לסיום, חלוץ חדש הגיע, ליאור רפאלוב יוסיף הרבה איכות ואופי, אפילו תחליף לרז מאיר הצטרף, וכעת המטלה העיקרית שנותרה לסגירה היא החור שהותיר אחריו מוחמד אבו פאני. לפי הדיווחים, מכבי חיפה עובדת חזק מאוד גם בגזרה הזאת.
אבל בניגוד לקיץ 2021, אז מכבי חיפה נדרשה להעמיד סגל מלא למפגש נגד קייראט החזקה, או קיץ 2022 כשהיא פגשה את אולימפיאקוס המאוד חזקה, הפעם הירוקים מתמודדים מול קבוצה שקשה לקרוא לה "משוכה". בואו נודה באמת - כדי לעבור את האמרון ספרטנס ממלטה, גם מחמוד ג'אבר ועלי מוחמד במרכז השדה זה מעבר למצוין.
סבע. הרבה על הכתפיים שלו (ראובן כהן, האתר הרשמי)
למרות זאת, את הרחש של הקהל הירוק אפשר לשמוע עד לרחוב המסגר. למרות שמכבי חיפה עובדת, למרות שהיא כמעט מוכנה לאירופה - הביטחון במערכת נפגם. כאן, נכנס יעקב שחר לתמונה. כאן טמון הסיפור האמיתי של הקיץ הזה.
"מכבי זה לא עסק, זוהי משפחה"
הקשר של יעקב שחר עם הקהל הירוק ידע עליות ומורדות. אחרי שלוש שנות עלייה, הקיץ הזה הוא בסימן צניחה. איך דבר כזה קרה דווקא אחרי שלוש אליפויות ושלב בתים של ליגת האלופות? כי שחר, בין אם במתכוון ובין אם לא, לחץ לקהל שלו בדיוק על הטריגרים הלא נכונים.
במקום למנף את סיטואציה ההיסטורית בה נמצא המועדון, הן מקצועית ובמיוחד כלכלית - בחר שחר "לחסוך" על צוות האימון ו"להסתיר" אותו מהתקשורת. במקום להוזיל/להשאיר בעינם את מחירי המנויים - בחרה חיפה להעלות אותם, שלא לדבר על מחירי החולצות שיכולים להגיע ל-400 שקלים. במקום להילחם על מוחמד אבו פאני - תקרת השכר נותרה ערך עליון, גם אם המועדון הכניס סכום שמוערך ב-80 מיליון שקלים מליגת האלופות. והאמת? אפשר להבין את הכעס - למה לא לרכב על גלי המומנטום ההיסטוריים של 3 העונות האחרונות?
"מכבי זה לא עסק, זוהי משפחה", שרים חלק מהאוהדים ביציעי סמי עופר כאות מחאה על צורת העבודה של ההנהלה. לטענתם, הם לא מתחברים לקונספט שמקבל חיים בדמות "מוצרים" כמו "גרין פלוס", "גרין פלוס פרימיום" ודומיהם, ובכלל - התחושה היא כאילו האוהד הוא לקוח והקבוצה היא המוצר. זו תחושה לגיטימית, אמיתית ובהחלט הגיונית.
אבל כאן, ייתכן שאומר משהו לא פופולרי עבור חלק מאוהדי מכבי חיפה, אבל כך אני רואה את המציאות: אוהד הוא כן לקוח, הקבוצה היא כן מוצר ומכבי חיפה היא כן עסק. וכשהעסק הזה נמצא בפיק היסטורי, בכל מובן, מן הסתם יעלו מחירי המנויים. זו נאיביות לדרוש את ההפך.
כי על 21 אלף המנויים של מכבי חיפה, כנראה שיש 30 אלף נוספים שממתינים בתור, שלא לדבר על עשרות האלפים שמחזיקים ב"גרין פלוס" והמלחמות שמתרחשות בכל שבועיים על כרטיסים למשחקי חוץ. לא צריך ללמוד כלכלה בשביל זה - ביקוש עולה —> מחירים עולים.
נכון, בלי אוהדים אין זכות קיום לכדורגל. בדיוק כמו שללא לקוחות, אין זכות קיום לעסק. הכדורגל, בעידן המודרני, הוא עסק. וכעסק פרטי, מאז שיעקב שחר רכש את מכבי חיפה ב-1992 - היא הקבוצה המצליחה בכדורגל הישראלי עם 11 אליפויות (מתוך 15 בהיסטוריה) ו-3 העפלות לשלב הבתים של ליגת האלופות. אז אפשר לטעון שחיפה היא לא עסק, ואפשר להביט למציאות בעיניים ולומר - מאז שהיא עסק, היא מכבי חיפה.
הקהילה יוצאת הדופן שנוצרה סביב סמי עופר לפני משחקי הבית של מכבי חיפה, ההפנינג שמושך אוהדים ואוהדות בכל הגילאים ומכל הארץ, מספרי השיא, הכנסות העתק, השחקנים הגדולים שהגיעו, ההצלחות המקצועיות של השנים האחרונות - כולן תוצר של התנהלות נכונה של המועדון, הן על הדשא והן מחוצה לו, כולל ניצול מדויק של מומנטום מקצועי לטובת מינוף שיווקי. כך עסק צריך להתנהל.
האם חיפה צריכה לשלם משכורות גבוהות יותר לשחקנים? לדעתי כן. האם זה מוזר ששחקן ברמתו ובגילו של מוחמד אבו פאני עוזב בסכום פעוט בכדורגל המודרני של 1.5 מיליון יורו? לדעתי כן. האם מותר לקהל להביע אי-שביעות רצון על כך? חד משמעתית כן, וגם על מחירי המנויים. האם הקהל מנהל את המועדון? לא. האם הקהל מכיר את הדו"חות הכספיים של המועדון? לא. האם המועדון חייב לחשוף את אותם דו"חות? גם לא.
אוהדי חיפה. יוצאים מהקיץ הזה בתחושה פחות טובה (אלן שיבר)
כן, ה-מועמדת לאליפות
לפני הכל, לא נהיה נאיביים: מכבי חיפה נחלשה הקיץ - חד משמעית. אבל, נכון להיום, קשה להתרשם שהיריבות שלה לתואר התחזקו בצורה שמשנה את מאזן הכוחות באופן חד משמעי. מכבי תל אביב מרחיבה בצורה מרשימה מאוד את הצוות המקצועי, הנחיתה מספר שחקני רכש, אך בדומה למכבי חיפה - מי שעומד בראשה, רובי קין, הוא עדיין סימן שאלה גדול - עד שיוכח אחרת. הפועל באר שבע רשמה מסע רכש נרחב, אך הוא יקום ויפול על הזרים שהיא הנחיתה - שנכון לכעת אנחנו לא יודעים עליהם דבר.
מבט זריז על ההרכב המשוער והלא מחייב בכלל של מכבי חיפה העונה:
4-3-3: איתמר ניצן, דניאל סונדגרן, עבדולאי סק, שון גולדברג; זר שיגיע, עלי מוחמד/מחמוד ג'אבר, צ'ארון שרי/ליאור רפאלוב; דיא סבע, דולב חזיזה, אריק שוראנוב/דין דוד/פרנטזדי פיירו.
3-5-2: איתמר ניצן, דניאל סונדגרן, עבדולאי סק, שון גולדברג; דולב חזיזה, פייר קורנו, זר שיגיע, עלי מוחמד/מחמוד ג'אבר, צ'ארון שרי/ליאור רפאלוב; דיא סבע, אריק שוראנוב/דין דוד/פרטנזדי פיירו.
את ההרכבים שנתתי כדוגמא, שוב, נא לקחת בעירבון מוגבל - אך סביר להניח שמסאי דגו ישתמש ברובו המוחלט של השחקנים שמוזכרים כאן, כשניתן לראות בבירור - 15 השחקנים הראשונים בסגל של מכבי חיפה, עדיין, גם אחרי עזיבתם של עומר אצילי, מוחמד אבו פאני, ג'וש כהן ודילן בטובינסיקה - הם מהטובים שיש בליגת העל, יכולים וצריכים ללכת עד הסוף העונה.
עם איצטדיון מפוצץ שהפך למבצר, עם רכש שעוד יגיע וכן - גם עם סימני שאלה, מכבי חיפה פותחת עונה סופר-מאתגרת. עונה שהציפיות בה צריכות להיות בדיוק כבכל עונה - אליפות ושלב בתים אירופי. עם הסגל הנוכחי, זה אפשרי, השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא לגביי מי שיוביל אותו.
יוצאים לדרך (ראובן כהן, האתר הרשמי)