בשיר שכתב נתן אלתרמן ז"ל, דצמבר הוא החודש שמביא איתו "ריחות תפוח ומטר". ריח ים ורוח סתיו, ומיץ של תפוחי זהב - כל המאפיינים של תחילת החורף, כאשר הימים מתקצרים, החושך מגיע מוקדם ומתחיל להיות קר. אבל מעבר למזג האוויר, דצמבר הוא גם חודש של סיכומים - מהספוטיפיי ועד המצעדים השונים, כולם מחפשים לנסות ולארוז את השנה שהייתה, ולתת בה סימנים.
ובשנים האחרונות, התפתחה מסורת נוספת - והיא הפרסים האישיים שמחולקים לספורטאים. לפיפ"א יש את טקס "The Best", שבו נבחרים המצטיינים שלהם; גם אופ"א בוחרת את המצטיינים שלה - ומעל כולם עומד הפרס הנכסף ביותר, "כדור הזהב" - שמחולק ע"י מגזין הכדורגל היוקרתי "פראנס פוטבול".
ובכל שנה, בערך בחודשים האלה, שב ועולה הדיון על השאלות: מי צריך לזכות, מי מועמד ראוי, מי לא זוכה למספיק קרדיט. אבל נדמה שלא מספיק שואלים את השאלה הגדולה: למה ספורטאים בכלל צריכים פרסים אישיים?
כי לזמרים, או לשחקני ואנשי קולנוע, או לאנשי טלוויזיה - ברור למה צריך פרס אישי. מדובר באנשים שלא מקבלים ולידציה, או אישור אמיתי, על כך שהם טובים. יש, כמובן, את נתוני המכירות - אבל הם לאו דווקא מעידים על איכות המוצר שהם ייצרו.
יש לא מעט סרטים לא טובים שהצליחו מאוד, וסרטים טובים מאוד שדי נכשלו בקופות (כמובן שמאחורי כל הישג קופתי יש גם עשרות מניעים אחרים שלא קשורים לאיכות היצירה). לכן, לצד הכסף שהם מרוויחים, קיימים גם הפרסים - שנועדו להכתיר הישגים יוצאי דופן.
דיקפריו והאוסקר. שונה מאוד מכדורגל (Xinhua/Yang Lei via Getty Images)
לספורטאים, לכאורה, אמור להיות אישור מאוד ברור לכך שהם טובים: הם מנצחים. ואם הם מנצחים מספיק פעמים, הם זוכים באליפות (או בליגת האלופות, או במונדיאל). וככל שהם מנצחים יותר, גם המעמד שלהם עולה והם מטפסים בסולם הדרגות של הספורט שבו הם נמצאים. לכאורה, את התשובה לשאלה "מי הכדורגלן הכי טוב" אנחנו אמורים לדעת לפי השורה התחתונה - מי עזר יותר לקבוצה שלו לנצח.
אבל זה לא הספיק לנו, אז על זה הוספנו את נתוני הסטטיסטיקה האישיים. מלך השערים, מלך הבישולים ונתונים יותר מתקדמים - שניסו להגיד לנו שניצחון זה לא הכל. לפעמים, הרי, יכול להיות שחקן מצוין בקבוצה לא מספיק טובה. וכך, התחלנו למדוד גם יכולת אישית באמצעות סטטיסטיקה. וגם זה בסדר.
אבל לצד כל זה, בשנים האחרונות נוסף גם העניין של הפרס האישי. בכל שנה, במנותק מהתוצאות על הדשא, מתכנסים חבורה של אנשים (בין אם זה קפטנים של קבוצות, מאמנים או עיתונאים) ומחליטים בינם לבין עצמם מי היה הכי טוב לדעתם. הם לא חייבים להתחשב בהישגים קבוצתיים, ואפילו לא בנתונים הסטטיסטיים - זה דיון שמבוסס על מבחן העין בלבד. ועל דעות קדומות, כמובן.
הולאנד. חלק מקבוצה (Yasser Bakhsh - FIFA/FIFA via Getty Images)
במקרים רבים, קצת כמו באירוויזיון, הקפטנים או המאמנים בוחרים בדרך כלל שחקנים שקרובים לליבם - כאלה שהם מאותה מדינה, או כאלה ששיחקו אותם ביחד. ופעמים רבות, גם פרס "כדור הזהב" - למשל - הוא הרבה פעמים עניין של נראטיב, ולא של כדורגל. כולם זוכרים את המקרה של ווסלי סניידר, שב-2010 זכה בכל התארים האפשריים ונתן עונה גדולה גם ברמה האישית (כולל גמר מונדיאל עם נבחרת הולנד), אבל הפסיד את התואר לליונל מסי ואפילו לא היה ב"פודיום".
דוגמא נוספת לנראטיב הייתה ב-2018, כאשר לוקה מודריץ' זכה בתואר - במה שהרגיש פחות כמו זכייה שקשורה להישגים על הדשא, ויותר לתחושת מיאוס קלה של אנשי "כדור הזהב" מהדואופול של מסי ורונאלדו. מודריץ' הוא שחקן נפלא, אבל הוא די הרוויח מן ההפקר את הזכייה הזו. הוא לא היה הכי טוב בעולם, למרות הקמפיין המוצלח של נבחרת קרואטיה בהנהגתו.
ב-2020 רוברט לבנדובסקי היה ללא ספק הטוב מכולם - לא הפסיק להבקיע ובאיירן מינכן שלו ניצחה את כולן, אבל הטקס לא נערך בגלל הקורונה (אפילו לא נבחר זוכה); ב-2021 שוב בחרו את מסי.
בקיצור, פעמים רבות טקס "כדור הזהב" הוא פשוט תחרות פופולריות - איזה שחקן הוא אהוב יותר, ולאו דווקא איזה שחקן הוא טוב יותר. אבל בעיניי זה רק קצה הקרחון - כי זה מעיד על משהו תרבותי שעובר על הספורט כולו.
כי התפיסה של הכדורגל מאוד השתנתה בעשורים האחרונים - אם פעם, מה שעמד בלב העניין הוא הקבוצה, וידענו להעריך קבוצות גדולות ואימפריות בעלות שם, היום הפוקוס הוא על השחקנים. מדובר בטרנד שהתחיל, כמו הרבה טרנדים בעולם, מארצות הברית: שם, כל השיווק של הליגה נעשה באמצעות הכוכבים.
ה-NBA, כבר מהימים של מג'יק נגד בירד, עבור במייקל ג'ורדן, לברון ג'יימס, סטף קרי ויאניס אנטטוקומפו או ניקולה יוקיץ' היום - שם את יהבו על השחקן הבודד. כמה פעמים ראיתם פרומואים שבהם העימות הוא לא בין הלייקרס לדאלאס, אלא בין לברון ללוקה? זה חלק מאותה תרבות.
לברון ולוקה. האמריקניזציה של הספורט (Tim Heitman/Getty Images)
וככל שהתרבות הזו הצליחה, והפכה את ה-NBA לעסק משגשג ומרוויח, נראה שגם הכדורגל העולמי התקנא באותה הצלחה: גם לכדורגל היה את מג'יק ובירד שלו - ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו. שני כוכבים שלא כ"כ משנה איפה הם שיחקו, כמו השאלה מי מהם יותר טוב אישית. הוויכוח הזה בין שניהם קרע את עולם הכדורגל, ונדמה שלא יכולת להיות נייטרלי. או שהיית ב"טים מסי" או שהיית ב"טים כריסטיאנו". אם תרצו, התשובה הקטנה שלנו למלחמת המעריצות בין עפרה חזה ז"ל לירדנה ארזי תבדל"א.
העידן של מסי ורונאלדו שקע: מסי כבר הלך ל-MLS, להעביר שם את השנים האחרונות בקריירה שלו; רונאלדו עבר להיות ראש לשועלים בסעודיה. שניהם בעשור הרביעי לחייהם, נושקים לעשור החמישי - וברור שרגע הפרישה שלהם מתקרב. אבל התרבות האינדיבידואליסטית הזאת ממשיכה אחריהם: היום, כבר משווים בין ארלינג הולאנד לקיליאן אמבפה, שלא לדבר על ג'וד בלינגהאם. הכדורגל שוב מבוסס לא על הקבוצה האיכותית, אלא על הכוכב הבודד - זה שעליו הכל קם או נופל.
אבל אולי, זו רוח הזמן: אנחנו חיים בעולם שבו כולנו קצת אינדיבידואלים. הרשתות החברתיות, אלה שבהן כל אדם עומד בפני עצמו והקולקטיב הולך ונעלם - הם הביטוי המושלם גם למה שקורה בכדורגל. אם כולנו אוסף של יחידים, למה שלא נראה גם את הספורט ככזה? אבל לטעמי זה לא המקום שהספורט צריך להיות בו.
התרבות שמקדשת ספורטאים יחידים, גם בענפים שהם לא יחידניים, היא בעיניי תרבות חלולה. יש סיבה שקבוצה שלמה עולה לשחק ביחד - מנצחת או מפסידה. כי בכדורגל, גם שחקן טוב ככל שיהיה, לא יכול באמת לנצח לבדו. גם שחקנים שמתבלטים לטובה, עושים את זה לאור עבודה קשה של החברים שלהם - שעומדים בצל.
ההגונים שבהם גם מודים בכך - כפי שלא היה מייקל ג'ורדן בלי ההגנה המדהימה של דניס רודמן, או בלי האסיסטים הגדולים של סקוטי פיפן; כך גם לא היה רונאלדו בלי העבודה של טוני קרוס, או קאסמירו, או לוקה מודריץ' - שהיו הטובים בתחומם ועבדו קשה, כדי שעל זה רונאלדו יוסיף את הקסם שלו.
זה לא קיים בתרבות שמתגמלת יכולת אישית בלבד. שבה השאלה הגדולה היא לא האם ליונל מסי יזכה בליגת האלופות - אלא האם הוא יזכה בכדור הזהב. שבה כולם מתעסקים בשאלה מי יהיה ה-MVP, ולא במי יניף את הצלחת.