1. ברוך הבא, דייויד בלאט, למקום המקולל ביותר כיום ב-NBA. מאז הודיע הוד לברונותו שייקח את כישוריו לסאות' ביץ', ובעקבות כך הצהיר בעלי הקבאלירס דן גילברט כי הקבוצה שלו תזכה בתואר לפני ה"מלך לשעבר מטעם עצמו", נערכו 312 משחקי עונה רגילה ב-NBA. קליבלנד היא היחידה בליגה שלא הגיעה בארבע העונות הללו, אחת מהן מקוצרת בגלל ההשבתה, ל-100 ניצחונות. יש לה 97 בלבד, ואחוז הצלחה של 31.1. היא מדורגת אחרונה בליגה באחוזים מהשדה באותה תקופה, עם 43.2, אחרונה באחוזים לשתיים, אחרונה בחסימות. היא אחת מארבע קבוצות בלבד פרט לדטרויט, פניקס וסקרמנטו שבכלל לא ראו פלייאוף באותה תקופה.
זה אומר שני דברים: על פניו, מכאן אפשר רק לעלות. רק שבשביל זה צריך לנער את כל המערכת שהתרגלה ללוזריות ולרחמים עצמיים, להפוך אותה ולתלות אותה לייבוש. ובשביל זה דייויד בלאט ודייויד גריפין הגיעו לקליבלנד.
2. אם הייתי מאמן שמגיע מאירופה לצלילי מחמאות כמו "אחד מהמוחות ההתקפיים החדשניים ביותר בסביבה" (קורט הלין, NBC) או "לא בטוח שיש מישהו בארה"ב עם יעילות התקפית או יכולת להשתנות בעקביות כמו לבלאט" (מאמן קולג'ים שהתראיין לאדריאן וויינרובסקי, יאהו), המאמן אותו הייתי רוצה להחליף יותר מכל הוא מייק בראון.
בהתקפה של בראון הייתה פחות תנועה מאשר בין מחלף גנות ללה-גארדיה ביום ראשון בבוקר. בימי לברון ג'יימס הטקטיקה שלו הייתה "תנו לו את הכדור וזוזו" (פרט לעונה אחת, בה ג'ון קיוסטר שימש כמוח ההתקפי שלו), עם קובי בראיינט הטקטיקה הייתה "תנו לקובי את הכדור וזוזו", ובימי קיירי אירווינג הטקטיקה הייתה "תנו לאירווינג את הכדור וזוזו". הבעיה: אירווינג הוא לא לברון ולא קובי. בעונה שעברה, השתמשה קליבלנד באירווינג כמקבל החלטה – זורק או קולע – ב-28 אחוז מההתקפות בהן היה על המגרש. זה מדרג אותו במקום ה-13 בליגה מבין שחקנים ששיחקו לפחות חצי עונה, ומבין 15 המובילים, לאירווינג היו את הביצועים ההתקפיים החלשים ביותר, ואת הביצועים ההגנתיים החלשים ביותר.
-
צריך ליישר אותו (gettyimages)
-
יכולים וצריכים להשתפר (gettyimages)
בלאט ידוע ב-NBA כחניך של פיט קאריל מפרינסטון, משמע מוח הדוגל בהתקפה אינטליגנטית, מתקתקת, נעה. אם יש משהו שגורם לבעלי קבוצות ולמנג'רים לרייר בימים שאחרי האליפות של סן אנטוניו, בליגה נשלטת-טרנדים כמו ה-NBA, זו התקפה אינטליגנטית והנעת כדור. קיירי הוא אמנם סופרסטאר מבחינת פוטנציאל, אבל עדיין לא מצא את המאמן שיישר לו את הראש. הוא אנוכי לעתים, נוטה להסתבך, לא שומר וסובל מהרבה בעיות בריאות.
אם אתם זוכרים איך בלאט הצליח להיכנס לראש של טייריס רייס, ג'רמי פארגו או יוגב אוחיון, מערכות היחסים הללו כללו לעתים עליות וירידות, אבל בדרך כלל הסתיימו כשבלאט מרים להם את הבטחון ומצליח לרתום את הכישרון שלהם לתועלת הקבוצה. עם קיירי, שמסיים חוזה עוד עונה, נקודת הפתיחה בעייתית יותר; מצד שני, הקאבס ממילא חששו שהוא לא מרוצה ומתכוון לעזוב, כך שחיבור טוב בינו לבין בלאט הוא אולי הדבר החשוב ביותר שעומד על הפרק, אחרי שיסתיים העניין הפעוט הזה עם הדראפט.
3. הלילה, בזמן שבלאט וגריפין סיכמו את הפרטים האחרונים, סביר להניח שגם הדראפט ביום חמישי הבא עלה על הפרק. אם הייתי צריך לנחש, הייתי מהמר שקליבלנד תלך על ג'בארי פארקר לפני אנדרו וויגינס. וויגינס הסופר-אתלטי אולי היה מזכיר יותר לאוהדי הקאבס את לברון, אבל חבר'ה שם, שחררו – הוא לא חוזר, בטח לא כרגע. ג'בארי נחשב לשחקן בשל יותר מוויגינס, אינטליגנטי יותר, פורוורד ארוך שיכול לשחק בעמדות 3-4 ולעשות משם פלאים, כקלעי וכמוסר.
בכלל, זוכרים שבלאט בנה לעצמו שם כמאמן עם "קבוצות הקולג'ים" בגליל? אז פרט לג'ארט ג'ק, ששת השחקנים בעלי חוזה מובטח לעונה הבאה בקאבס – קיירי, דיון ווייטרס, אנתוני בנט, טריסטן תומפסון, טיילר זלר, סרגיי קראסב – הם בגיל ממוצע של 22. תוסיפו את הכשרון הענק שיגיע מדראפט 2014, ויש לכם קבוצה שהיא פלסטלינה, חומר ביד היוצר. שחקנים שחלקם שיחקו עבור תכניות מנצחות בקולג'ים, אבל ב-NBA עוד לא טעמו הצלחה. אין סיבה שיבואו עם האף למעלה, בטח כשהמאמן שלהם מרוויח 3.3-5 מיליון דולר לעונה ואמור להוציא אותם מחושך לאור. בגזרת חדר ההלבשה, אם ינטרל את המוקש הפוטנציאלי של אירווינג, ההתאקלמות של בלאט צפויה להיות נוחה יחסית.
החלטה מעניינת לא פחות צפויה בגזרת החתמות השחקנים החופשיים. עם משהו כמו 30 מיליון דולר פנויים תחת תקרת השכר, אני לא צופה שקליבלנד תתמודד על אף סופרסטאר, בטח לא אחד שמגיע בהשכרה לעונה אחת. נדמה לי שבלאט וגריפין יעדיפו לשים את רוב כספם על שחקן פנים צעיר בעל כישורי מסירה (גרג מונרו פנוי), ואם לא, אז לפזר כמה חוזים קצרים של "חריגת שכר בינונית", MLE, כ-5 מיליון דולר לעונה, פה ושם. אם דן גילברט מתכוון לתת אורך רוח לבלאט, וההחתמה של הצוות המקצועי החדש בהחלט משדרת ירידה לקרקע ברמת הציפיות לטווח הקצר, יכול להיות שבלאט יתבסס בעיקר על הצוות הקיים עם כמה תוספות מינוריות, כדי לנסות לגבש יחידה עם שיטה מנצחת, ואחר כך להשתפר תוך כדי תנועה.
-
בקליבלנד פחות מלחיץ (gettyimages)
-
עוד היסטוריה בינ"ל בתקופת סילבר (gettyimages)
4. גילברט הוא עוד נקודה חשובה. בשנים שמאז לברון הוא העסיק שני מאמנים שהגיעו בעבר לגמר, ביירון סקוט ובראון, ופיטר את שניהם – כולל את בראון אחרי שנה אחת מתוך 5 בחוזה. האיש שעשה את הונו בעסקי המשכנתאות לא ידוע כבעלים הכי סבלני ב-NBA. הוא לארג' ואוהב להשקיע, שדרג את האולם ומתקני האימון של הקאבס שנחשבו בעבר לאחד המועדונים המוזנחים והמיושנים בליגה, ופשוט נואש להצלחה.
מצד שני, אתם יודעים, לא מאיימים על יונה ביין. בעונה של 82 משחקים, קשה להאמין שבלאט ימצא את עצמו מועלה על הגריל בתקשורת הלאומית באמצע ינואר, עם הדלפות מההנהלה על היותו מועמד לפיטורין. בעונה בה אתה מתחיל כאנדרדוג, בלי יושב ראש מיתולוגי עם כסא מיתולוגי וחמסה מיתולוגית שאחרי כל שריקה נגדו נראה כאילו חזה בהיחרבות העולם, על בלאט יופעל פחות לחץ לנצח בכל מחיר בכל ערב.
הרעב המערכתי המטורף להישגיות אמנם הפך את בלאט מהדיפלומט העדין, שנשלח על ידי פיני גרשון למסיבות עיתונאים בימי הסופרוליג כדי להרעיף שבחים על טלינדוס אוסטנד ופלאניה לוליו, למכביסט הדורסני שמאשים את התקשורת העוינת בכל צרה שמגיעה. אבל אותו רעב גם חישל את בלאט, ושלח אותו להביא למכבי תל אביב את גביע אירופה הכי פחות צפוי שלה בכל הזמנים – ולעצמו את המקפצה האולטימטיבית אל מעבר לאוקיאנוס. למעשה, באופן אירוני, יכול להיות שמגילברט הוא יקבל גב הרבה יותר גדול מאשר היה לו בחלקים מהעונה האחרונה בהיכל נוקיה.
וכן, זה עדיין הימור. נדמה היה שלבלאט היה נוח יותר ללכת לתפקיד משני בתור התחלה. אבל אחרי שטרפת את כל אירופה, נפתח לך התיאבון. וכנראה שכשעל הפרק עומד תפקיד עוזר מאמן בכיר בגולדן סטייט בו אלווין ג'נטרי, לפי פרסומים בארה"ב, יקבל 800 אלף דולר על הג'וב, מול תפקיד של מאמן ראשי בקבוצה לחוצה פחות שמשלמת הרבה יותר, בלאט העדיף ללכת All in.
-
מגיע עם קבלות (gettyimages)
-
והמון התלהבות (gettyimages)
5. הכותרות אצלנו ידברו על יום היסטורי לספורט הישראלי, או לכדורסל האירופאי. אבל לא פחות מכך, זהו יום היסטורי ל-NBA. בשנים האחרונות קבוצות חושבות כל כך הרבה פעמים אאוט אוף דה בוקס, שגם המונח עצמו נשחק. המינוי של דריל מורי ביוסטון, הפיטורים של המאמן שהביא את ממפיס לגדול הישגיה רק משום שהאמין ב-Person יותר מאשר ב-PER, המינויים של ג'ייסון קיד ודרק פישר שתי דקות אחרי פרישתם לתפקידי אימון בעיר הספורט המלחיצה ביותר באמריקה, הבחירה של בוסטון לקחת מאמן שצעיר מכמה וכמה שחקני ליגה כדי שיביא את הרוח מאוניברסיטת באטלר גם ל-NBA. אז כעת, נתקע עוד דגל חדש.
יחסית למאמן אלמוני, בלאט מאוד מוכר ב-NBA. נולד בבוסטון, למד בפרינסטון, שמו מסתובב כבר שנים בברנז'ות ובספקולציות, נישא בפי ברי-סמכא בליגה ביראת כבוד, ואחרי ההישגים עם נבחרת רוסיה, בעיקר בלונדון 2012, הרי שאין עיתונאי כדורסל אמריקני בכלי תקשורת גדול שמכבד את עצמו ושלא הכיר בקיומו. באולימפיאדה, ובזכות ארון ההישגים המרשים (לכו תסבירו לאומת ספורט תחרותית תופעה שקוראים לה מכבי תל אביב), הועצם עוד יותר זוהרו של בלאט, ופרש בפניו שטיח אדום - לפחות לקבלת הפנים.
אז דייויד עשה את הקפיצה, ועדיין, במקביל, מתנהל מהלך לא פחות מעניין. על פי דיווחים בארצות הברית, גרג פופוביץ' מתכוון להביא לספינה שלו את אטורה מסינה, והפעם לא בתפקיד אמורפי כמו שהיה אצל מייק בראון בלייקרס, אלא כעוזר מאמן. פופ כבר הצהיר שיפרוש עם טים דאנקן. טימי כנראה לא יפרוש הקיץ אבל בכל זאת בן 38 והמחשבה שמתרוצצת בראש, בהתחשב בטבעה ה"אירופאי" של סן אנטוניו, היא האם פופ כבר בחר לעצמו יורש. דצמבר 2016, מסינה נגד בלאט במשחק NBA - מי אמר שאסור לנו לחלום?
מסינה, בקרוב גם הוא יהיה שם? (gettyimages)
תמיד אפשר לחלום (gettyimages)