$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

מפלצות בע"מ: על עונה מנפצת שיאים ב-NBA

טריפל דאבלים על בסיס יומי ומשחקי 40 נקודות לכל דורש. עונת 2016/17 עומדת לנפץ כמעט כל שיא סטטיסטי אפשרי, כולל כאלה שכלל לא ידעתם עליהם, למה זה קורה?

ערן סורוקה
ערן סורוקה  23.02.17 - 14:30

תגיות: NBA

עם כל המאמץ של ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן, דווקא דריימונד גרין היה זה שעשה את הצעד הסמלי: במובן אחד, הוא היה זה שהשאיר את עונת 1961/62 מאחור. בזמן ששני המתחרים על תואר ה-MVP מאוקלהומה סיטי ומיוסטון רושמים טריפל-דאבלים היסטוריים, הרי שחטיפת הכדור של דריימונד מג'מייקל גרין, שחקנה של ממפיס, הביאה אותו לטריפל דאבל ה-66 של שחקן בליגה העונה – אחד יותר מהעונה בה רשם אוסקר רוברטסון בפעם היחידה בהיסטוריה ממוצע של טריפל-דאבל.

כעת אנחנו כבר על 70. רק בעונת 2015/16 ובעונת 1988/89 נרשמו יותר טריפל-דאבלים מאשר בעונה הנוכחית, ומכיוון שמדובר על 75 ו-78 בהתאמה, סביר להניח שהשיא הזה ינופץ תוך שבוע, פלוס מינוס, אחרי שנחזור מפגרת האולסטאר.

העונה הנוכחית שוברת שיאים. בכל לילה מגיעות שורות מפלצתיות אחרות, שנראות כאילו נלקחו מתוך משחקי וידאו. הנה ג'יימס הארדן עם 53 נקודות, 16 ריב' ו-17 אסיסטים, והנה ווסטברוק עם 51, 10 ו-13, הארדן עם 51, 13 ו-13, ווסטברוק עם 41, 12 ו-16, וג'ימי באטלר קופץ עם 52, 12 ו-6, ואייזיאה תומאס קולע 44 נקודות עם 6 החטאות בלבד, וקליי תומפסון מפגיז 60 ב-29 דקות, וקרל אנתוני טאונס עם 47 ו-18 ריב', דמרקוס קאזינס עם 55 ו-13, לברון ג'יימס עם 44, 9 ו-10, והיינו יכולים להמשיך כאן עד קריאת "שמע, זה בלתי ייאמן" של שמחה זליג ריגר.

אבל את זה אתם כבר יודעים, אם הספקתם לעקוב בלי לקבל סחרחורת. השאלה המעניינת היא למה זה קורה. אז טוב ששאלתם.

מי הזיז את הסנטר שלי
בשנתיים האחרונות, במקביל להצלחה המטאורית שלה על המגרש, גברו גם הביקורות על גולדן סטייט ווריורס, בעיקר מצד שחקני עבר, על כך שהיא הורסת את הליגה. בליגה הזו מחקים את המצליחנים, ואחרי שהווריורס הפכו ל"קבוצת הג'אמפ שוטס" הראשונה שלקחה אליפות, גם יתר הקבוצות החליטו שהן רוצות ו/או יכולות. רק תראו את דנבר, קבוצת מרכז טבלה עם מאזן שלילי, שעלתה בהרכב חסר ותפרה לקרי, דריימונד ודוראנט 24 שלשות על הראש.

מצד שני, הווריורס לא המציאו כלום. רק שיכללו. "הרכב המוות" שלהם כלל את דריימונד, פאוור פורוורד בגובה 2.01 מ', בעמדה 5, אבל כמה שנים קודם הציגה דווקא מיאמי את הרכב ה"כדורסל חסר עמדות" הקטלני הראשון, שהתבסס על חמישה שחקנים עם יד לשלוש – אז היו אלה ווייד, לברון וכריס בוש, עטופים ברכז עם יד מבחוץ (צ'למרס, נוריס קול) ובצלפים כמו ריי אלן, שיין באטייה ומייק מילר, שהשאירו את ההגנות חסרות אונים, מנסות למשוך את השמיכה מצד לצד ומשאירות חרכים לשניים מהחודרים הגדולים בתולדות הליגה.

השלב הבא באבולוציה כבר היה יותר מפתיע. במקום שהסנטרים ייעלמו או יאבדו רלוונטיות, בקבוצות בעלות הגבוהים המוכשרים תהו למה לא לשלוח גם אותם אל מאחורי קשת השלוש, למשוך את שומריהם החוצה ולזרוע כאוס בהגנת היריב. אם יישארו תקועים, שלשה בפרצוף. אם ייצאו ויחדלו להגן על הטבעת, ימצאו הסנטרים בעלי יכולת המסירה את הגארדים הזריזים החותכים לסל, או יעשו בעצמם הטעיה על הסנטר השועט לעברם, יעקפו אותו וימשיכו לדאנק.

וכך ברוק לופז, אחרי 3 שלשות ב-487 משחקים בקריירה עד הקיץ האחרון, קלע 90 כאלה עד פגרת האולסטאר. מארק גאסול יצא החוצה ואחרי 12 שלשות בשמונה עונות, עומד על 77 השנה. קאזינס קלע 11 בחמש עונותיו הראשונות ביחד, ומאז עוד 165. אנתוני דייויס קלע 3 עד קיץ 2015, ו-61 מאז.

אחרים כבר נולדים בפורמט הזה, כמו ניקולה יוקיץ' שכבר צבר 59 כאלה בשתי עונות, או קרל אנתוני טאונס שמתקרב ל-100 שלשות קריירה וכבר השאיר מאחור את הכמות שקלעו דייויד רובינסון, האקים אולאג'ואן, פטריק יואינג, אלונזו מורנינג, שאקיל אוניל וקארים עבדול ג'באר ביחד.

מפלצות ארוכות גפיים והיברטוזאורוס רקס
העלייה בכמות השלשות היא לא רק עניין של נוחות. היא גם עושה את ההתקפה יעילה יותר, וכך הקבוצות מייצרות יותר נקודות בממוצע ל-100 התקפות, מאשר בכל עונה אחרת מאז החלה המדידה ב-1973/74. ככל שיותר שחקנים מתמחים בזריקה מעבר לקשת, חצי המגרש פתוח יותר לאלתורים, למבצעים ולהנעת כדור זריזה שמולידה גם מספרי אסיסטים אדירים.

לתוך השטחים הפתוחים הללו משתחלים אותם שחקנים סופר-אתלטיים שמאפיינים את הדור הנוכחי, מפלצות ארוכות גפיים כמו יאניס אנטטוקומפו, אנתוני דייויס, קוואי לנארד, פורזינגיס, אנדרו וויגינס, טאונס וכמובן ווסטברוק.

כיום הולכת ופוחתת כמות השחקנים שמגיעים לליגה – בכל עמדה שהיא – שלא מסוגלים להוביל כדור, למסור ברמה סבירה, ולקלוע מעבר לקשת. מי שלא ניחן בכישורים האלה, נאלץ ללמוד ולהסתגל. ואלה שלא יודעים ולא הסתגלו? הם הדינוזאורים שנכחדים. מי שרוצה לראות שלד של חיה פרהיסטורית כזו מוזמן להרחיק למילווקי, ולהביט על ההיברטוזאורוס רקס. רוי היברט היה אולסטאר פעמיים, שחקן חמישיית ההגנה השנייה של העונה, ולפני 3-4 שנים כונה Game-Changer. היום, אחרי תחנה רביעית ב-20 חודשים, הוא מכונה "שחקן גארבג' טיים".

השינוי הזה משפיע על כל המשחק ומעשיר את השורות הסטטיסטיות, גם בלי צורך בחוקים חדשים. יותר זריקות לשלוש מולידות יותר ריבאונדים ארוכים, ומאפשרות ליותר גארדים ופורוורדים לתפוס אותם ולצאת להתקפות מעבר קטלניות. בין 25 מובילי הליגה בריבאונדים, על פי כתבה שפורסמה בשבוע שעבר בוושינגטון פוסט, היו מאז 2009 בדיוק אפס גארדים וסמול-פורוורדים; השנה יש ארבעה כאלה. האפקט עובד גם הפוך, ובין 50 הראשונים בליגה באסיסטים תמצאו שבעה פאוור-פורוורדים וסנטרים – דריימונד, גאסול, קאזנס, יוקיץ', הורפורד, מייסון פלאמלי ופול מילסאפ.

בדרך כלל מהר יותר לזרוק לשלוש או לעשות פיקנרול מהיר מאשר ללכת להתקפה מסודרת; כתוצאה מכך, אורך ההתקפה הממוצעת מתקצר, ונוצרות יותר הזדמנויות לקלוע ולצבור סטטיסטיקות אחרות. רק בעונת 2012/13, יוסטון הובילה את ה-NBA עם 99.9 התקפות למשחק. נכון ליום שלישי האחרון, לקליפרס יש 99.8 והם מדורגים במקום ה-18 (!!) בליגה.

אין קיטורים, אין פיטורים
פרט לכך, המעברים המתוקשרים של פורוורדים מוכשרים בשם קווין בשנים האחרונות למעצמות-העל של המזרח והמערב, יצרו ריכוז גדול של כוכבים בקבוצות בודדות (ולראייה, 7 מתוך 24 שחקני האולסטאר, כמעט שליש, מקליבלנד וגולדן סטייט) ומחוצה להן, הכל פתוח. בזמן ששחקני העל של שנות ה-90 יורדים מהבמה בשקט, דור חדש ורעב הגיע לליגה ומתפזר על הרבה יותר קבוצות, וכמעט לכל מועדון יש לפחות פרנצ'ייז פלייר אחד עם פוטנציאל אולסטאר באופק. בעלי הקבוצות והמנהלים מקבלים כלים טובים יותר לקבלת החלטות, או סתם שוכרים אנשי מקצוע שעבדו בסן אנטוניו, ומאבקי הפלייאוף פתוחים לחלוטין.

פרט לברוקלין המשועממת, שבוע לפני האולסטאר עוד יכלו 29 קבוצות להתכונן, לפחות תיאורטית, למשחקי כדורסל משמעותיים באפריל. חלקן בטוחות בפלייאוף, חלקן נאבקות זו בזו וחלקן נמצאות ב"טווח מיאמי". במקרה של ההיט, רצף 13 הניצחונות חסר התקדים הביא אותם למרחק נגיעה מהמקום השמיני במזרח.

רצף דומה מצד קבוצות כמו ניו אורלינס המשתפרת, מינסוטה או דאלאס יכול לסדר להן מקדמה במאבק על הזכות לפגוש את גולדן סטייט בסיבוב הראשון. גם הגדולות יודעות שכמעט ואין ניצחונות בטוחים: הלייקרס כבר גברו השנה על 5 מ-7 המובילות במערב, פניקס עשתה סוויפ על טורונטו וניצחה את הספרס, והאלופה מקליבלנד הפסידה במשחקים רצופים, עם לברון ג'יימס, לשתי קבוצות מערביות עם מאזן שלילי חזק.

מאז מהלכי ההתרחבות של הליגה בשנות ה-90, אף פעם לא נרשם מצב בו רק קבוצה אחת מגיעה לפגרת האולסטאר עם פחות מ-30 אחוז הצלחה... עד העונה. למעשה, עד אורלנדו וסקרמנטו בשבוע וחצי האחרונים, אף קבוצה לא "הרימה ידיים" או גילתה את עצמה רחוק מדי מרף הציפיות, והתוצאה היא עוד היסטוריה קטנה: לפחות ב-20 השנים האחרונות, מעולם לא קרה שאף מאמן לא פוטר או התפטר לפני פגרת האולסטאר... שוב, עד 2016/17, העונה שאין כמוה.

אין כבר דרך חזרה?
אז לאן הולכים מכאן? האם נידונו לעונות נוספות של התפוצצויות סטטיסטיות? ובהתחשב בכך שגם דראפט 2017 עמוס בכישרון וברכזים אדירים, יכול להיות שהכיף רק יגדל? בהחלט. רק צריך לזכור שההיסטוריה כבר לימדה אותנו, שצריך רק כמה מעצמות ששוחות נגד הזרם, ויכולות לגרור את הליגה לכיוון ההפוך. בסוף שנות ה-80 שלט בליגה השואוטיים של הלייקרס והכדורסל האינטלינגטי של בוסטון, עד שהגיעו הבד-בויז, הג'ורדן בויז והפט ריילי בויז, לצד הסנטרים הדומיננטיים במערב, וקבעו שאיטי ופיזי הוא הזהב החדש.

מה שבטוח הוא שבמצב הנוכחי, לאף אחד אין אינטרס לעצור את הבוננזה. הקצב המתגבר, העפת השלשות והריווח בתוספת החוקים המקשים את השמירה הפיזית באחד על אחד, מקטינים את הסיכוי שגארד יצטרך לחדור לתוך יער של גבוהים, וכך את הסיכוי לפציעות; הם גם "מנפחים" סטטיסטיקות ויוצרים חלון ראווה מפואר שממנו כולם מרוויחים.

לשחקנים יש עם מה לבוא לשולחן המשא ומתן על החוזה המפלצתי הבא, הרייטינג עולה כאשר שיאים סטטיסטיים נשברים, ובעלי הקבוצות – שרק שלוש מהן הפסידו כסף ב-2016, לעומת 15 בשנת 2012 – סופרים את הדולרים בסוף ישיבת הדירקטוריון.

ואנחנו? לאוהדים נשאר רק להדליק מסך, לבחור את חוויית הצפייה המועדפת עליהם, לפעור את הפה, ולחכות לשורה הסטטיסטית הבאה או לדאנק הבא שיגרמו לכולנו לצעוק "וואו".