עלילת שווא: על סדרת גמר חד צדדית

הבטיחו לנו סדרת גמר היסטורית, דיברו על מפגש בין כוכבי ענק, אך בפועל קליבלנד לא מצליחה לדגדג את הווריירס. ההפיכה של דוראנט למפלצת והמספרים הבלתי נתפשים של גולדן סטייט. האם ג'יימס מסוגל למנוע כתם על המורשת? גיל ברק נערך למשחק מספר 3

גיל ברק
גיל ברק  07.06.17 - 17:00

תגיות: NBA

תחילת כתבה

הימים הם ימי קיץ 2011. לברון ג'יימס, שכבר לקח את הכישרון שלו למיאמי, חזר כמדי פגרה לעיר ילדותו, אקרון שבאוהיו, לעבוד על הקליעה ולשמור על הכושר לקראת עוד עונה ארוכה. מי שמגיע לארח לו לחברה ולהתאמן יחד איתו הוא שחקנה של אוקלהומה סיטי ת'אנדר, קווין דוראנט, שכבר אז נחשב לאחד השחקנים הטובים בליגה.

כ-10 חודשים מאוחר יותר השניים נפגשו בגמר ה-NBA בו זכתה לבסוף קבוצתו של לברון. עוד לפני כן, באותם ימי קיץ, השניים כל כך העריכו זה את זה וכל כך נהנו זה אחד בחברת השני, כתבו והקליטו שיר ראפ משותף. כל המילים ודיקלומן בבית הראשון היה אחראי דוראנט כשהמלך (לא זוהר, כן?) הצטרף אל הפיזמון. השיר נגנז ומעולם לא הושמע, אבל השניים לא רק חלקו ביניהם אלמנטים מוסיקליים ואולפני הקלטות אלא בעיקר כבוד הדדי.

לשמוע את לברון, בעל 3 הטבעות, ג'יימס מפרגן כך לדוראנט אחרי צמד התבוסות שקבוצתו חטפה במשחקים הראשונים בסדרת הגמר, זה לא משהו ששמענו מלברון עד כה. לראשונה, ויסלחו לי הנוביצקים, הדאנקנים והפארקרים, אפילו הסטף קרים והקליי תומפסונים - לברון מבין שהנער שהוריד לו כדורים לזריקות לסל באולם הקטן באקרון, הפך למפלצת.

ולא סתם כזו, אלא למכונת כדורסל שיכולה בעוד עונה או שתיים להסב לגמרי את הדיון על השחקן השלם בהיסטוריה, זה שיותר קרוב להוד אווירותו מייקל ג'ורדן, ממנו, קינג ג'יימס, לדוראנטולה. מי שניצח לקליבלנד את הגמר בשנה שעברה עבור הקבאלירס, לא פחות מג'יימס ואירווינג, היה טריסטן תומפסון. היכולת שלו להשתלט על הרחבות, להפריע לזריקות היריבה ולהשיג עוד ועוד כדורים חוזרים, בטח כאלה בהתקפה – כל אלה עשו את ההבדל לפני שנה.

מה שמביא אותי לזאזה פאצ'וליה. גם ג'אבל מגי בסוד העניינים, אבל מעקב אחרי הגאורגי מראה שהמשימה שלו בסדרה, והביצוע שלה שעובד נפלא עד כה, היא לא לעזוב את תומפסון אפילו לשניה אחת. הכדור לא חשוב, הריבאונד גם לא, וגם העזרה בהגנה לא רלוונטית. המטרה היא אחת: להפחית משמעותית את המעורבות של תומפסון במשחק. להוציא אותו מאזור הטבעת, לשים עליו גוף גדול ולהרביץ אם יש צורך. תומפסון פאסיבי היה שווה עד עכשיו שני נצחונות קלים, והמשך של העניין הזה יהיה שווה אליפות לווריירס. חד וחלק. 

ואם כבר בתומפסון עסקינן, קליי כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. הוא כבר אלוף NBA, אולסטאר, חבר נבחרת ארצות הברית עם מדליה אולימפית מוזהבת על הצוואר. גם הוא מבין שהעונה הגיע אח מאימא אחרת, שהמשפחה התרחבה והספלאש בראדרס הם כבר יותר הסטיב קר באנץ'. הכל בסדר. יש כאן מצב לכמה אליפויות נוספות בשרשרת.

קליי הוא אולי הקלעי בעל השחרור המהיר ביותר במערב ובכלל, הוא מושך אליו שומר מה שמפחית אחד כזה למי שחושב על עזרה ממנו על קרי או דוראנט, וכולם מרוויחים. השלישייה הזו קלעה יחד 89 נק' במשחק השני, לקחה 30 ריבאונדים ומסרה 18 אסיסטים. נכון שתומפסון היה אחרון מביניהם בכל אחד מהקטגוריות, אבל כשהאופניים טסים כל כך חלק בירידות של סן פרנסיסקו, אפשר גם לדווש קצת יותר לאט מבשנים עברו, אפילו לתת קצת פריילוף מדי פעם.

בבוקר המשחק השני בסדרה, מול כמה עיתונאים ריצ'ארד ג'פרסון הוותיק שחווה כבר איזו סדרת גמר אחת או שתיים, אמר שלמרות שהקבוצה שלו איבדה 20 כדורים והיריבה רק 4, ולמרות אחוזי הקליעה הנמוכים של הקבוצה שלו (35% מהשדה), הם הצליחו לתת פייט בלא מעט חלקים במשחק, לעצור את גולדן סטייט על 42.5% מהשדה, על 36% מחוץ לקשת ועל 69% מהקו.

"אם נשאיר את היריבה שלנו על אחוזים כאלה", המשיך ג'פרסון, "אם נשפר את יחס איבודי הכדור שלנו ונקלע באחוזים קצת יותר טובים, נוכל להעביר אלינו את יתרון הביתיות בסדרה". אז אמר. במשחק באותו הלילה גולדן סטייט איבדה 20 כדורים, ולמרות זאת, מכירים את השילוש האחוזי הקדוש שמדבר על 50% ל-2, 40% ל-3 ו-90% מהקו? אז תוסיפו עוד שני אחוזים לכל אחת מהקטגוריות הנ"ל – זה בדיוק מה שעשו הווריירס במשחק מס' 2. את ג'פרסון כבר לא שמעו אחרי אותו משחק.

לקליבלנד יש עדיין על מה להישען לגבי עתיד הסדרה הזאת. יש לה את זכרון העבר הטרי מהעונה שעברה שמבוסס על ניצחון 4 משחקים מתוך חמשת האחרונים בה ועד לזכייה באליפות – בדיוק אותו תסריט לו היא נזקקת עכשיו. יש לה ביתיות תומכת ורועשת לשני הקרבות הבאים, יש לה גאווה של אלופה ויש לה, כמובן, את לברון ג'יימס. הוא לא ייתן כל כך מהר לכתם שהולך ומתהווה בסדרה הזו ללכלך לו את המורשת, בטח לא בקלות כזו.

הוא עדיין המלך עד אשר יוכח אחרת, הוא בשיאו והוא בדיון על היותו השחקן הכי טוב שאי פעם אחז בכדור הכתום. הוא עייף ואולי קצת מיואש, אבל חיה מוכה היא חיה מסוג אחר, ולברון ג'יימס הוא אולי היחיד על הפלנטה שיש לו עדיין את היכולת העל אנושית כמעט והבלעדית בענף, לקחת אתגר שכזה ולהתתנפל אליו. 

ברשתות החברתיות רץ כבר יומיים סקר שמציג את השאלה הבאה: מה יותר סביר: ניצחון של 0:4 בסדרה לגולדן סטייט, או שקליבלנד תהיה אלופה לכזו שתסתיים? בפעם האחרונה שבדקתי התוצאות היו 72% מול 28%. לטובת איזה חלק של השאלה? יש לי תחושה שאתם יודעים היטב את התשובה.