הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

חדים במיוחד: ההשתלטות של "חדי הקרן" על ה-NBA

מיאניס לאמביד, מטאונס ועד מארקנן. המצרך הכי מבוקש כיום הוא גבוה שמכדרר, חוסם, צולף שלשה ושומר על רכז. הבהלה לחדי-הקרן מולידה ניסויים מטורפים ולעתים תוצאות מאכזבות, אבל גם אופק חדש ומרגש. סורוקה על התופעה המעניינת של העונה הסדירה

ערן סורוקה
ערן סורוקה  13.04.18 - 19:00

"הוא יכול לקלוע, הוא יכול לעשות את המהלכים הנכונים, הוא יכול לשמור, הוא ענק שיכול לזרוק מכל מקום, כולל קו השלוש, וגם לחסום. זה נדיר. זה כמו חד-קרן בליגה הזו".

הרבה דברים אפשר לומר על קווין דוראנט, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו. ב-26 בינואר 2016, הוא המציא את הכינוי "חד-קרן", שהפך לשם נרדף כיום עבור שחקנים מסוימים ב-NBA. דוראנט, חד-קרן של כבוד בעצמו, שחקן שאף אחד לא רוצה לעמוד מולו כשהוא מכדרר על קשת השלוש, אבל גם אחד שמסוגל לשחק כסנטר ולחסום פעמיים בממוצע לערב, שיבח את קריסטאפס פורזינגיס. התופעה הזו הייתה אז עוד בחיתוליה, עם שני רוקיז שסימנו את בואה ועוד כמה שחקנים שהחלו להתפתח בכיוון, אבל כיום היא כבר צוברת תאוצה במהירות: השחקנים הגבוהים והוורסטיליים הולכים ומשתלטים על ה-NBA.

מספיק להביט בטבלת הקלעים המובילים של העונה, ולמצוא בצמרת את אנתוני דייויס (יש שיגידו שלברון ג'יימס שייך גם הוא לרשימה, אם כי הוא פחות שחקן פנים בהגדרתו), יאניס אנטטוקומפו, ודוראנט עצמו. ג'ואל אמביד מגיע לאחר מכן, גם בלייק גריפין וקרל אנתוני טאונס. דפדפו הלאה בעשיריות הראשונות ותמצאו גם את ניקולה יוקיץ', קווין לאב, מארק גאסול, ולאורי מארקנן משיקגו. פורזינגיס ודמרקוס קאזינס פצועים ודירק נוביצקי מסיים עונה מספר 20, אבל גם הם ברשימה כמובן, כמו גם מיילס טרנר מאינדיאנה, אל הורפורד מבוסטון, ויש שיוסיפו את ג'וליוס רנדל מהלייקרס.

והם ממשיכים להגיע. בדראפט הקרוב, על פי התחזיות, ייבחרו 3 חדי-קרן בפוטנציה – דיאנדרה אייטון מאריזונה (1.9 חסימות לערב, 34% לשלוש), ג'ארן ג'קסון ממישיגן סטייט (3 חסימות, 39.6% לשלוש) ומרווין באגלי מדיוק (0.9 חסימות, 39.7% לשלוש) בחצי השעה הראשונה; לצדם עשוי להיבחר בטופ גם מו במבה מטקסס, שחוסם 3.7 פעמים למשחק, אבל קלע העונה "רק" 14 שלשות באחוז לא טוב, כך ש"חד-קרניותו" עדיין טעונה הוכחה.

איך עושה חד-קרן?

אפשר להרחיב את הרשימה, כשהשאלה היא בעצם איך אתם מנסחים את ההגדרה לחד-קרן: האם מדובר רק על שחקנים שעולים כסנטרים? כל שחקן עם ידיים ארוכות ויכולת כדרור מרשימה ו/או קליעה מבחוץ מגובה 2.08 ומעלה? כל שחקן שמסוגל לשמור על 4-5 עמדות? טאונס עצמו, בפודקאסט בו התארח אצל ג'יי ג'יי רדיק מפילדלפיה, חברם לקבוצה של שני יוניקורנים, ניסה להסביר.

"אפשר להרגיש את השינוי", אישר טאונס לרדיק, ששאל "אם תוך 10-12 שנים כל הגבוהים בליגה יהיו כמו פורזינגיס וכמוך". "צריך להסתגל לתקופה", המשיך טאונס. "אני רואה [שחקני פנים] בכיתה י"א, י"ב, עושים דאנקים של 'טחנת רוח' באימונים. זה לא שפוי. תראה כמה מבקשים כיום מביג מן. אתה רואה את הטים דאנקנ'ס והשאקיל אוניל'ס, שתפקידם היה להישאר בצבע ולהגן על הטבעת. עכשיו אומרים לביג-מן, 'היי, אני צריך שתתחיל בשמירה על סטף קארי, וברגע שיש לך הזדמנות, תחליף לדריימונד, ואז תעשה סוויץ' מחשבתי ותחזור להיות 5'. מי יודע איך הליגה תיראה 5-10 שנים מעכשיו? כנראה תראה סנטרים מרכזים".

יש שיגידו שטאונס טועה, מכיוון שכבר עכשיו רואים ביג-מן מרכזים. יוקיץ' מוביל את הנאגטס העונה באסיסטים, ובגולדן סטייט הכבוד שמור לדריימונד גרין, ששיחק בעמדה 5 ב"חמישיית המוות" בפלייאופים הקודמים. גריפין שיחק השנה בשתי קבוצות ואת שתיהן הוא הוביל בקטגוריה; במילווקי יאניס רחוק 0.3 אסיסטים מהרכז אריק בלדסו. בין 1986 ל-1993, טווח של 8 עונות, היה רק שחקן אחד מגובה 2.08 מטר ומעלה שרשם ממוצע עונתי של 4 אסיסטים ומעלה (בראד דוהרטי, פעמיים); בעונה הנוכחית, 7 שחקנים כאלה – שיא של כל הזמנים – עושים זאת.

משחק גב לסל? לא חובה

היתרון הטבעי של דור הצעירים הנוכחי, כאלה שגדלו בשנות הדומיננטיות של האבות הקדמונים גארנט ונוביצקי, הוא שהמשחק שלהם עוצב מראש, או בשלבים מוקדמים של הקריירה המקצוענית, ככזה שיתאים לעידן המודרני. אביו של טאונס לימד אותו כבר בגיל צעיר לזרוק מבחוץ, מתוך מחשבה שזה יקנה לו יתרון כשיגיע לבוגרים. יאניס ידע לעשות דברים מגוונים עם הכדור, אבל רק כאשר ג'ייסון קיד החליט לתת לו את המפתחות להתקפה, נחשף הפוטנציאל המפחיד באמת.

העת החדשה מכריחה גם את הסנטרים ה"קלאסיים" ללמוד מיומנויות חדשות, כדי לא להתנוון. לצעירים יחסית, כמו דייויס שתופקד כרכז עד קפיצת גדילה מטורפת בתיכון, היה קל. אחרים, כמו קאזינס וברוק לופז, הבינו שזו הדרך היחידה לשרוד. אנדרה דראמונד עדיין לא מספיק טוב בשלשות, אבל הפך לאמן מסירות וניווט מאיזור קו העונשין, ומסר בעונה הנוכחית אסיסטים כמעט כמו בארבע עונותיו הקודמות יחד; אחת הסיבות לשדרוג שעברה טורונטו היא היד שפיתח יונאס ואלנצ'יונאס, סוף סוף, מחוץ לקשת (30 שלשות ב-41% העונה, אחרי שאת השלשה הראשונה שלו קלע במשחק האחרון ב-2016/17). במקביל, דינוזאורים כמו רוי היברט, טימופיי מוזגוב או ביסמק ביומבו, שהיו רק לפני כמה עונות סחורה מאוד אטרקטיבית אבל לא מסוגלים היום לקלוע שלשה ולא להתמודד עם גארד בסוויץ', נעלמים בתהומות השיכחה.

"יכול להיות נחמד אם תדע לעשות פוסט-אפ, אבל זה לא מה שאנחנו מחפשים", הסביר מייק דאנטוני, מהפכן ונביא סמול-בול, לאתר NBA.com. "עבורי, ביג מן חייב לדעת לשמור על שחקני חוץ על קשת השלוש. אם הוא לא יכול לעשות זאת, לא יכול להריץ פיק'נ'רול ואין לו ידיים טובות ויכולת סיום, זה עושה את הכל קשה יותר".

לאזן את החולשה

הסגנון החדש לא רק תובעני יותר עבור השחקנים, שנאלצים לכסות יותר שטח, לקחת יותר אחריות ולרוץ מהר יותר ("אתה חייב ללמוד היום מה אוהבים לעשות לא רק מספרי 4 ו-5 של היריבה", אמר טאונס, "אלא גם מה עושים מספרי 1, 2 ו-3 – כי אתה לא יכול לדעת מי יעמוד מולך"), עד כדי סיכון מוגבר לפציעות; הוא גם דורש מהמנג'רים יצירתיות בבניית הסגל, ומהמאמנים יצירתיות בבניית סגנון המשחק. הליגה שפעם קידשה תיכוניסטים, ואחר כך אירופים, ואז רכזים, מחפשת עכשיו את חדי הקרן. רק שגם הנחת יד על שחקן כזה לא מבטיחה הצלחה.

שלוש קבוצות שאפתניות – דנבר, ניו אורלינס ודטרויט – מסיימות את 2017/18 עם צמד גבוהים ברמת אולסטארס, הקצנה של הסגנון הקיים, ניסיון לאסוף שני אסים שווים ליד אחת. אם פעם תאומי מגדל היו מתמסרים ביניהם מקו העונשין ללואו-פוסט, כיום אחד מהם חייב להתייצב מאחורי קשת השלוש כדי לתת לשני מרחב פעולה. קאזינס ודייויס כבר פיצחו את הנוסחה בפליקנס, אבל אז בוגי קרע את גיד אכילס; מילסאפ החמיץ יותר מחצי עונה בגלל פציעה ועוד שבועיים קריטיים עברו עד שנמצאה שיטה שהחזירה את הצבע ללחיים של יוקיץ'; בדטרויט גילה סטן ואן גנדי בדרך הקשה שאין לו מספיק עם מה לעבוד לצד הצמד דראמונד-גריפין, שסותם את תקרת השכר לנצח. בניסויים הללו, במילים אחרות, חבר המושבעים עדיין לא הגיע להסכמה.

יש גם בעיות אחרות, מכיוון שלא כל הוורסטיליים הללו מוכשרים בכל התחומים באותה מידה. בן סימונס ויאניס אנטטוקומפו, למשל, לא מצטיינים בשלשות; בפילי ערמו סביב האוסטרלי צלפים קטלניים ורשמו עונה נפלאה, אבל מילווקי מדורגת בין 9 האחרונות בליגה בשלשות ואחוזים מעבר לקשת, אחת הסיבות לכך שהיא לא מצליחה למצות את הפוטנציאל. בדנבר הבינו שללא שומר ורסטילי לשחקני פנים, ההגנה של יוקיץ' תהרוג אותם, אבל העובדה שאו ג'י אנאנובי חמק להם בדראפט לטורונטו ומילסאפ נפצע שיבשה את התכניות וגרמה לעונה של חוסר יציבות. טום ת'יבודו ראה את טאונס צובר סטטיסטיקות אישיות, אבל לא משקיע בהגנה, כאשר רק ההגעה של ג'ימי באטלר גרמה לו להתחיל להשקיע גם בצד השני.

בשורה התחתונה, הגל החדש של שחקני פנים מחזיר לתחייה את עמדת הסנטר הזנוחה, שיצאה מהצבעות סוף העונה לפני 5 שנים ובמקביל גורר אותה החוצה מהצבע, למחוזות חדשים ולא מוכרים. קרבות הביג-מן העתידיים ייראו יותר כמו סרט גיבורי על והרבה פחות כמו מלחמות החפירות מימי אולאג'ואן נגד רובינסון, שלא לדבר על ווילט מול ביל ראסל. התוצאה תהיה הרבה כאבי ראש להנהלות ולמאמנים, אבל גם כדורסל שמעולם לא ראינו, וספק אם חשבנו שאי פעם נראה. ובמילותיו של ד'אנטוני: "השחקנים השתנו, לא המשחק. הביג מן לא ייעלמו מהעולם. הם רק ייעשו טובים יותר".