ניפגש בסיבוב? סדרות חצי גמר המערב יוצאות לדרך

מתחילת העונה בערך, כולם מחכים לגמר מערב בין גולדן סטייט ליוסטון. אלא שבדרך לשם, הווריירס צריכים לעבור את ניו אורלינס והרוקטס את הג'אז וזה לא הולך להיות קל

אור בר נתן
אור בר נתן  28.04.18 - 14:38
תחילת כתבה

גולדן סטייט (2) - ניו אורלינס (6)
לא משנה באיזה צד אתם בשאלת ״האם יש קבוצה שיכולה להפיל את גולדן סטייט?״, טיעון אחד אפשר לאפסן בבוידעם. הווריירס פחות טובים השנה, אמרו לנו, שבעים, פצועים, פגיעים מאי פעם. הנרטיב הזה רק התעצם מאז הפציעה של סטף קרי בברך, ובצדק, כי בלעדיו זו באמת קבוצה שונה בתכלית בגלל תשומת הלב הגדולה שהוא מושך.

את מרץ 2017 פתחה גולדן סטייט עם ארבעה הפסדים בשישה משחקים, לפני שקיבצה 15 ניצחונות רצופים, אבל גם אלה לא הרשימו במיוחד - היריבות היו ברובן חלשות, קווין דוראנט ישב בחוץ חודש שלם ובסיבוב הראשון חיכתה פורטלנד חדורת האמונה. זה נגמר עם 1:16 בפלייאוף, כש-12 מאותם 16 ניצחונות מושגים בהפרש דו ספרתי. והנה חלפה לה שנה, והווריירס דשדשו (יחסית, כן?) לאורך רוב העונה הסדירה, מתוסכלים מפציעות, לעתים אדישים לאורכה המפרך ומודעים היטב לניפוח הסיכוי של יוסטון לקחת את הכתר.

אז נכון, סן אנטוניו הייתה היריבה הכי נוחה שהווריירס היו יכולים לקבל (אם כי גם מול מינסוטה זה היה נגמר אותו דבר) וזה אפילו לא נגמר בסוויפ, רחמנא ליצלן, אבל אפשר להגיד בביטחון מלא שגולדן סטייט חזרה למסלול, עד כמה שהיא סטתה ממנו. העוצמה ההתקפית, שבמרץ ירדה מתחת לממוצע הליגה, חזרה בפלייאוף למקומה הטבעי (כמעט, שנייה רק לפליקנס) וההגנה היא הכי טובה מבין 16 הקבוצות. אפשר לייחס חלק מזה ליריבה סן אנטוניו, שלא בדיוק משופעת בכלים התקפיים, אבל במרץ האלופה דורגה רק עשירית בדירוג הגנתי, על אף ששיחקה שמונה פעמים מול קבוצות במאזן שלילי ופעמיים נוספות מול אותה סן אנטוניו. קליי תומפסון נתן לווריירס דחיפה משמעותית מאוד במשחקים הראשונים, שלמעשה הכריעו את הסדרה, דוראנט עשה את מה שהוא עושה בלי להשתלט, גרין הוא שחקן ההגנה הכי טוב. בקיצור, עסקים כרגיל.

ניו אורלינס הייתה הקבוצה המרשימה ביותר של הסיבוב הראשון. עצם ההעפלה לשלב השני נחשבת להפתעה, הסוויפ על פורטלנד הוא על סף הסנסציה והוא הושג בנוקאאוט חד משמעי של הקו האחורי - רונדו והולידיי העלימו את לילארד ומקולום, ואנתוני דייויס עשה עוד צעד בהתפתחות (כן, המפלצת הזו עדיין מתפתחת). לבלייזרס כמובן לא היו פתרונות לחד הגבה, ויוסוף נורקיץ׳ המחיש את זה עד כאב. רונדו מאפשר להולידיי להיות מוציא לפועל ולא מנהל משחק, משהו שהוא מעולם לא היה וחשוב מכך, הרכז הוותיק מספק לפליקנס מנהיגות וניסיון שהיה חסר להם. גם כשקרי יחזור, מה שאמור לקרות כנראה במשחק השני בסדרה, הקו האחורי של ניו אורלינס הוא המפתח שלה, ולא דייויס, בגלל ההשפעה הדו צדדית של רונדו והולידיי.

דייויס זה כבר סיפור אחר. לפורטלנד לא הייתה דרך להתמודד איתו כי מצבת הגבוהים שלה כבדה ולא ניידת (נורקיץ׳, אד דייויס וקולינס), אבל כבר כמה שנים שהווריירס מפתחים גבוהים צעירים במטרה להתמודד, לפחות חלקית, עם הדייויסים, יאניסים ופורזינגיסים של העולם. קוון לוני וג׳ורדן בל נותנים מענה במקומות בהם מגי, ווסט ופאצ׳וליה מתקשים, ולכן סטיב קר יכול לנווט בין הרכבים יותר גבוהים וכבדים, שיכפו על רונדו והולידיי זריקות מבחוץ לבין חמישיות אתלטיות וזריזות עם גבוהים שיוכלו להתרוצץ אחרי דייויס כשהוא מתרחק מהסל ולהתמודד איתו פיזית. חמשת הגבוהים יקבלו גם גיבוי לכמה דקות פה ושם של גרין ואפילו דוראנט במצ׳ אפ נגד דייויס. אל פארוק אמינו הצליח מעל המצופה בשמירה על דייויס והחזיק אותו על כמחצית מהנקודות לעומת נורקיץ׳. בניגוד ליריבות אחרות, הפליקנס גם מהווים איום הרבה פחות מפחיד בריבאונד, כך שהווריירס יכולים להסתכן בהרכבים נמוכים לאורך זמן מבלי לשלם על כך מחיר של פוזשנים.

השחקן המצטיין בסדרה יהיה? קווין דוראנט. תודו שחידשתי כאן. השחקן הכי טוב בכל סדרה בה אין את לברון ג׳יימס הוא כמעט תמיד הבחירה הטבעית. הפעם יותר מבדרך כלל, כשבצד השני עומדים איטוואן מור, דריוס מילר וסולומון היל, לא שומרים גרועים, אבל גם לא מספיק ״רעים״ כדי להיכנס לדוראנט לגופיה ולמרר לו את החיים. במפגש האחרון העונה, אלווין ג׳נטרי הצמיד את הולידיי לדוראנט, והפורוורד הגיב עם 41 נקודות. הפליקנס אמנם ניצחו באותו משחק, אבל זה בוודאי לא מתכון שירצו להסתמך עליו. KD הוא שובר שוויון בכל מצ׳ אפ שיכול לחכות לווריירס למעט יוסטון אולי, ויהיה מעניין לראות אם ועד כמה ג׳נטרי יציב את דייויס עליו. כשלוקחים מדוראנט את יתרון האורך הוא מתקשה, אבל דייויס יצטרך להוציא המון אנרגיה וזה יכול לסבך את הפליקנס מאוד בהתקפה. גם אם סטטיסטית הוא יוגבל, דוראנט יהיה השחקן הכי המשפיע של הסדרה. זה כמובן המבחן הגדול של דייויס, שבחודשים האחרונים נראה כמו השחקן הכי טוב בליגה אבל יצטרך להראות את זה מול הטובים ביותר. וגם אז, זה לא יספיק. או כמו שצעק לו ג׳נטרי בחגיגות האליפות ב-2015, עת שהיה עוזרו של סטיב קר, ״נהיה כאן גם בשנה הבאה״.
 
האקס פקטור בסדרה יהיה? קוון לוני. התקפית הוא היה הגבוה הכי אפקטיבי של גולדן סטייט בסיבוב הראשון והגנתית הוא אמור להיות הכי מותאם לדייויס. מאוד אתלטי, מסוגל לשמור על חמש עמדות, ארוך, נכס הגנתי שלא יסולא בפז כשהמסלול לגמר עובר דרך דייויס ואחר כך (כנראה) הארדן, פול וקאפלה. מול חמישייה שתכלול את לוני, גרין, דוראנט ותומפסון, קשה לראות איך הפליקנס מחזיקים מעמד התקפית. לוני עשה לפרקים עבודה מצוינת על אולדריג׳ ואמור להסתדר עוד יותר טוב מול שחקן שפחות מסתמך על פוסט אפ ומשחק יותר עם הפנים לסל.

תחזית: ב-2015 זה נגמר בסוויפ בסיבוב הראשון. שתי הקבוצות טובות יותר בגרסתן הנוכחית, ועצם העובדה שדייויס מבוגר ב-3 שנים שווה לבדה ניצחון אחד לפחות. תוסיפו את החזרה האיטית של סטף מהפציעה, ותקבלו סדרה תחרותית, מתאבן הולם לגמר המערב. 2:4 לווריירס.

 

יוסטון (1) - יוטה (5)
עד לאמצע השבוע האחרון, בכל תולדות ה-NBA, נרשמו רק 39 רבעים בהם קבוצה כלשהי קלעה 50 נקודות ומעלה. רק אחד מתוך אותם רבעים נרשם בפלייאוף, אי שם ב-1962, כאשר המשחק היה משוחק בצורה שונה לגמרי. ואז הגיעה יוסטון וחיסלה את הסדרה הלא פשוטה מול מינסוטה בזכות רבע עוצמתי אחד.

אחרי הפסד במשחק 3, הרוקטס נקלעו למחצית ראשונה צמודה במשחק 4 וחששו להסתבך מול היריבה המוכשרת. ג'יימס הארדן לא קלע טוב, כל השאר לא הפציצו את השלשות שלהם בקצב הרצוי וזה התחיל לראות מדאיג, עד שהגיע רבע שלישי של 20:50 ומשם, הדרך לחצי הגמר הייתה סלולה.

כי זה מה שיוסטון הנוכחית יכולה לעשות. להרוג סדרה, לא במשחק אחד, אלא ברבע אחד, בו אתה פשוט לא יודע מי הולך לכתוש אותך. הארדן, כריס פול או הצלפים הבלתי אפשריים. וכשאתה עוצר איכשהו את כל אלה, אתה נתקל בקלינט קאפלה, שנותן פלייאוף מרשים עם 15.8 נקודות ו-14.2 ריבאונדים.

אז איך בכל זאת עוצרים את זה? אם יש מישהו בליגה שיכול למצוא לכך תשובות, הרי שזה קווין סניידר. המאמן הפנטסטי של יוטה לקח קבוצה שאיבדה את האולסטאר שלה בקיץ ובמקום להתחיל בנייה מחדש, הפך אותה ללא פחות טובה, אולי יותר, משהייתה. את הפרס שלו על כך, הוא קיבל בסדרה מול אוקלהומה סיטי, כאשר למעט חצי רבע (סוף הרבע השלישי במשחק 5, בו הג'אז שמטו תוך כמה דקות יתרון 25 ואת האופציה לסגור את הסדרה), הכל הלך מושלם, בדיוק לפי תכנית המשחק של סניידר.

המפגש מול OKC יכול לעזור ליוטה מאוד בשלב הבא. הרמה של היריבה אומנם תעלה פלאים, בעיקר הודות לחיבור בין השחקנים, משהו שלת'אנדר לא היה קמצוץ ממנו. אבל סניידר הבין, אחרי ההפסד במשחק 1, שהוא צריך לעצור את פול ג'ורג' ולא את ווסטברוק ונתן ל-MVP היוצא לעשות ככל העולה על רוחו, בתנאי שהסייד קיק שלו ייבלם. איך זה נראה במשחק 6, בו יוטה סגרה את הסדרה עם עוד ניצחון הגנתי מבריק? ווסטברוק זרק 43 פעמים וסיים עם 46 נקודות. ג'ורג' זרק 16 פעמים בלבד, קלע רק פעמיים (!) וסיים עם 5 נקודות עלובות.

כדי לעצור את יוסטון, ייתכן מאוד שזה מה שסניידר יצטרך לעשות גם הפעם. להכיל את ההתפוצצויות של הארדן (בתפקיד ווסטברוק), לתת אפילו לסנטר של היריבה להיות דומיננטי יחסית (קאפלה בתפקיד סטיבן אדאמס), אבל להוציא מהמשוואה את הסייד קיק (כריס פול בתפקיד פול ג'ורג'). הבעיה כאן היא שפול, גם אם לא קולע, יכול לייצר לאחרים המון, הרבה יותר ממה שג'ורג' מסוגל, כך שיוסטון יכולה להעניש בדרכים מגוונות (ולכן היא כל כך טובה) ובכל זאת, זה המסלול של סניידר להפתעה כנראה. זה, ולהעיר מחדש את שדי הפלייאוף שרובצים אצל שלושת האנשים החשובים ביוסטון: הארדן, שבאותו מעמד בעונה שעברה סיפק את המשחק הגרוע בחייו, פול שמעולם לא עבר את חצי גמר המערב וד'אנטוני, שלעיתים הולך לאיבוד כשיש מאמן מבריק מולו במאני טיים.

השחקן המצטיין בסדרה יהיה? כריס פול. כיוון שאני מאמין שזו תהיה התכנית של יוטה, אני גם מאמין שהיא לא תצליח. בדיוק בגלל זה, בגלל היכולת של כריס פול להחזיק את הקבוצה עם רכז על גם בדקות בהן הארדן נח, יוסטון ניצחה 65 משחקים העונה ו-1:4 בסיבוב המוקדם. יש לרוקטס כל כך הרבה אפשרויות, כל הזמן ופשוט אי אפשר לעמוד בקצב. רודי גובר עלול למצוא את עצמו רודף אחרי שחקנים רחוק מדי מהסל, ג'ו אינגלס שנמצא בכושר נהדר יהיה פתאום איטי בצעד אחד וכריס פול יהיה זה שיתעלה מול השמירה הקשוחה וסופסוף ישיג את הכרטיס המיוחל לסיבוב השלישי.

האקס פקטור של הסדרה יהיה? דונובן מיטשל. והנה, הגענו עד לכאן מבלי לדבר על הסופרסטאר של הג'אז. כן, סופרסטאר, לא פחות. הרוקי הכי דומיננטי בקבוצת פלייאוף מזה הרבה שנים. קשה להסביר בכלל כמה מיטשל היה טוב בששת משחקי הפלייאוף הראשונים בקריירה שלו, אבל המספרים מדברים בעד עצמם. אם ריקי רוביו סובל מפציעה באמת, מיטשל יצטרך לקחת עוד יותר אחריות. ליוטה יש מאמן מעולה, יש רול פליירס בכושר נפלא, יש כמעט כל מה שצריך, חוץ ממספיק כישרון כדי להתמודד עם יוסטון. מיטשל אולי לא יכול לאזן את זה, אבל הוא יכול לקרב את הג'אז לשם ולתת להם צ'אנס.

התחזית: כאמור, יוטה הייתה כמעט מושלמת מבחינתה בסיבוב הראשון, אבל זה היה מול קבוצה מבולבלת וחלשה. העונה הסדירה היא לא תמיד מדד, אבל 65 ניצחונות לא מגיעים סתם כך ויוסטון גם עברה סיבוב מוקדם לא פשוט ונכנסה לקצב הנכון לקראת סיומו. 1:4 לרוקטס.

הדפס