העתיד כבר כאן: סדרות חצי גמר המזרח נפתחות

בצד אחד, שתי הקבוצות הגדולות הבאות של המזרח, ראש בראש. בצד השני, המדורגת 1, שמאיימת לסיים את שלטון לברון. בוסטון מול פילדלפיה, טורונטו נגד קליבלנד - מתכוננים

עידן ויניצקי ואור בר נתן  30.04.18 - 16:20
תחילת כתבה

בוסטון (2) - פילדלפיה (3)

קבלו את הקרב הראשון ובוודאי לא האחרון בין שתי הקבוצות הכי טובות במזרח בעתיד הנראה לעין. רק שבכל מה שקשור לפלייאוף 2018, פער הכישרון בין פילדלפיה לבוסטון, בלי קיירי אירווינג וגורדון הייוורד, הוא עצום.

זו אומנם נקודת ההתחלה של הסדרה הזו ומול מילווקי, בראד סטיבנס כבר הראה מה הוא מסוגל לעשות כדי לצמצם פערים כאלה. הבעיה היא שבחצי גמר המזרח, כאב הראש שלו כפול. פילי גם יותר מוכשרת, ובעיקר יותר חכמה ממילווקי, שבזבזה עוד הזדמנות לעשות רעש בפלייאוף כשהפעם גם המזל שיחק לטובתה והפגיש אותה מול הסלטיקס הפצועים כרונית.

באופן מעט אירוני, לסיקסרס אין סבלנות לחכות ולהסתפק בלהיות ״קבוצת העתיד״. הזמן שלהם הוא עכשיו וסדרת הגמר היא יעד בהחלט ריאלי בהתחשב בדשדוש של טורונטו והחולשה של קליבלנד. זה אירוני כי עד העונה, קבוצת העתיד הייתה בוסטון, עם אינסוף בחירות הדראפט והצעירים המוכשרים שלה. ואז היא לחצה על ההדק, צירפה את הייוורד וקיירי, והפכה לקונטנדרית בהווה. התכניות השתבשו מאז והעתיד עדיין ורוד במסצ׳וסטס, אבל בינתיים פילי עקפה אותה בסיבוב. תצוגה משכנעת מאוד מול מיאמי הפכה אותה לפייבוריטית בעיני רבים להיות אלופת המזרח, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את האפשרות שלברון ג׳יימס, פול ג׳ורג׳ ו/או קוואי לנארד עשויים לחבור אליה בעתיד.

בסדרה מול בוסטון, לפילי יש את כל הכלים לעשות עוד צעד לעבר המטרה הזו. היכולת שלה להכתיב קצב מהיר ולתת לבן סימונס לטוס קדימה תהיה מכרעת מול יריבה שמרגישה הרבה יותר בנוח במשחק איטי. ההבדל בין שתי הסדרות שלהן בסיבוב הראשון היה של 10 פוזשנים למשחק, והטמפו הזה הוא שעזר לסיקסרס להיות שנייה בנקודות, ראשונה בריבאונדים, שנייה באסיסטים, ראשונה בחטיפות וגם, מה לעשות, ראשונה באיבודים בפלייאוף.

קצרה היריעה מלכתוב עד כמה סימונס מדהים, ומספיק לומר שיש לו סיכוי ריאלי להיות שחקן בקנה מידה היסטורי, ה״לברון״ הבא מבחינת החד-פעמיות שלו. ג׳ואל אמביד חזר בפורמה התקפית לא רעה בכלל ויש לשער שהוא ימשיך להשתפר אחרי עוד קצת זמן התאוששות השבוע. הגנתית הוא במקום הרביעי מבין השחקנים ששיקחו לפחות 15 דקות בפלייאוף, אבל מה שבאמת הופך את הסיקסרס לקטלניים, מלבד שני היוניקורנס שלהם, הוא העומק - ג׳יי ג׳יי רדיק, רוברט קובינגטון, דאריו שאריץ׳, מרקו בלינלי, ארסן איליאסובה, אמיר ג׳ונסון וכן, גם מארקל פולץ וטי ג׳יי מקונל. זו עשירייה איכותית ומגוונת, שאם תנוצל נכון, לבוסטון אין מספיק כלים כדי להתמודד מולה.

ההגנה של הסלטיקס הייתה הטובה בליגה לאורך רוב העונה הסדירה, אבל בפלייאוף נפלה למקום ה-11 מתוך 16, הכי גרועה מבין הקבוצות שנשארו איתנו, וזאת למרות שההתקפה של מילווקי אמנם מוכשרת, אבל מתקשה למצוא באפקטיביות את המצ׳ אפים שעובדים בשבילה. 10 הזריקות מהשדה של יאניס במשחק מספר 5 היו אולי הדוגמא הכי בולטת לכך. קבלת ההחלטות של סימונס כל כך טובה, שכל שגיאה הגנתית של בוסטון תיענש.

בצד השני המצב אולי חמור יותר. ההתקפה של הסלטיקס גם כך מוגבלת בלי שני כוכביה הגדולים, ומול הסיקסרס, אמביד ישתק את הורפורד לפחות חלקית, קובינגטון יכול למרר לג׳יילן בראון את החיים, וג׳ייסון טייטום אמנם מרשים יחד עם הרוקיז האחרים בפלייאוף הזה, אבל קשה לראות אותו כאופציה ראשונה או שנייה אפקטיבית מספיק. טרי רוז'יר ומרקוס סמארט, שניים מהשחקנים הכי נושכים שיש בפלייאוף, הם נכס גדול וצפוי מצ׳ אפ מרתק בינם לבין סימונס, אבל רוקי העונה שבדרך הראה מול מיאמי שהוא לא נופל לשטיקים ולטריקים.

השחקן המצטיין של הסדרה יהיה: בן סימונס. מכל הסיבות האמורות, הגארד הייחודי של פילי הוא הכלי שאין לו תשובה בצד השני. הסדרה הזו תוכרע על היכולת של פילי לתרגם את העליונות שלה ברמת הכישרון לכדי יותר פוזשנים וכך, יותר נקודות. המשימה הזו מוטלת קודם כל על כתפיו של סימונס, וכמה שהקו האחורי דל בוסטון לוחמני, זה לא יספיק.

האקס פקטור של הסדרה יהיה: טרי רוז'יר. אחד המפתחות ל-3:4 של בוסטון בסיבוב הראשון היה הגארד, שסיפק את הופעותיו הטובות ביותר כשהסלטיקס היו זקוקים לו ופרח במיוחד במשחקי הבית. במשחק מספר 7, רוז'יר היה אחראי על כמעט 50 אחוז מ-62 הנקודות של בוסטון במחצית השנייה. המצ׳ אפ ההגנתי שלו גם כן יהיה מכריע- כשייאלץ לשמור את סימונס או קובינגטון, הגבוהים ממנו בכ-20 ס״מ, או כשיצטרך לרדוף אחרי קלעים כמו רדיק ובלינלי.

התחזית: בעולם בלי ה-TD גארדן, זה כנראה היה נגמר ב-5 משחקים. שתי הקבוצות עמוקות ומשופעות בשחקני משנה יעילים ומגוונים, אבל בסוף לאחת יש סימונס ולשנייה אין קיירי. הביתיות תעזור לבוסטון למתוח את הסדרה קצת יותר. 2:4 לפילדלפיה.

טורונטו (1) - קליבלנד (4)

ב-2016, הראפטורס הצליחו לדגדג קלות את קליבלנד בגמר המזרח ולא יותר מכך. הם הפסידו את שני המשחקים הראשונים בצורה חד צדדית לחלוטין, חזרו לסדרה עם שני ניצחונות ביתיים מרשימים והתפרקו בצורה משפילה ביותר במשחק 5 ו-6. שנה חלפה, והמצב הפך לגרוע יותר. הפעם קליבלנד חיכתה לטורונטו בחצי גמר המזרח ובקושי הזיעה בדרך לסוויפ קליל.

זו הייתה קריאת השכמה עבור דוויין קייסי והשחקנים שלו והם הבינו שכדי לעבור את המשוכה הכי גדולה במזרח בעשור הזה, לברון ג'יימס, הם קודם כל צריכים לשנות את הסגנון שלהם. טורונטו של העונה הנוכחית שיחקה התקפה שונה לחלוטין מזו שהורגלנו לראות ממנה. היא קלעה חמש נקודות יותר בממוצע למשחק, זרקה את כמות השלשות השלישית בגובהה בליגה (אחרי שבעונה שעברה הייתה במקום ה-22) וקיבלה עוד שדרוג מהסופרטסאר שלה, דמאר דרוזן, שהיה מועמד ראוי בדיון על ה-MVP, לפחות לתקופה מסוימת.

כל זה הספיק למאזן הטוב במזרח ולעונה הטובה בתולדות המועדון, ועדיין, כל זה כמעט לא הספיק כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף. הראפטורס התגברו סופסוף על המנחוס שלהם וניצחו את משחק 1 אחרי עשרה ניסיונות כושלים (שבעה מתוכם עם החבורה הנוכחית), ובכל זאת הצליחו להסתבך מול וושינגטון, בסדרה שנראתה שוויונית למשך יותר מדי דקות עבור מדורגת 1. בסופו של דבר, החיבור והאופי של טורונטו הכריעו, אבל כדי לנצל את הזדמנות הפז אליה נקלעו, כזו שהם עבדו עבורה קשה כל העונה, הם יצטרכו שגם הכישרון שלהם יספק את הסחורה.

דרוזן, ולעיתים קייל לאורי, היו טובים מול הוויזארדס, אבל הצוות המסייע צלע, כמו שקרה לטורונטו ביותר מדי פלייאופים בעבר. החמישייה השנייה הטובה בליגה העונה קיבלה במשחק האחרון בחזרה את פרד ואן פליט, האקס פקטור של הראפטורס השנה וזה כבר הספיק כדי להכריע את הסדרה הקודמת. כדי לעבור את "קיר לברון", החמישייה הזו תצטרך להמשיך להבריק גם בדקות בהן הכוכבים של טורונטו ינוחו, משהו שקינג ג'יימס לא יכול וכנראה לא מתכוון להרשות לעצמו לעשות יותר מדי, אם קליבלנד רוצה לשמור על סיכוי כלשהו בסדרה.

טורונטו באמת זוכה פה לצ'אנס ענק לסיים את שושלת לברון במזרח. היא מקבלת מולה יריבה פצועה וחבולה, ובעיקר לא טובה במיוחד, כזו שנזקקה לעוד הופעת על של לברון ולמשחק שביעי כדי לגרד ניצחון על אינדיאנה. הסגל של קליבלנד לא תורם כמעט כלום ובעיקר מסתכל על לברון עושה את הקסמים שלו ודי אם נזכיר את העבודה שאת סדרת הסיבוב הראשון סיים ג'ף גרין כמוסר האסיסטים השני בטיבו בקאבס, עם ממוצע אימתני של 1.6 למשחק, כדי שתבינו כמה המצב רע.

ולמרות הכל, זה עדיין לברון ג'יימס, שהזכיר בפעם המי-יודע-כמה שהוא השחקן הטוב בעולם ושזו הליגה שלו. לא בטוח שיש למספר 23 את הכלים לסחוב את קליבלנד החלשה הזו לעוד ניצחון בסדרה, אבל אם אלה באמת משחקיו האחרונים כקאבליר, תהיו בטוחים שהוא לא יירד מהפרקט בלי לתת את כל מה שנשאר בו, אחרי שכבר הודה בליל ראשון שהוא "מרוקן".

השחקן המצטיין בסדרה יהיה: דמאר דרוזן. זה הרגע של האולסטאר הבכיר של טורונטו לנצוץ. שנתיים רצופות הוא חטף מלברון בפלייאוף, ארבע שנים הוא נכשל, ספג ביקורת על נפילה ברמה במאני טיים ופספס בלי הפסקה. הפעם, עם הכושר המצוין בו הוא נמצא ועם הסיטואציה של היריבה מולו, זה הזמן של דרוזן להראות שהוא מסוגל להשתלט על סדרה גדולה ולהכריע אותה. זו קפיצת המדרגה שיכולה להפוך אותו מכוכב גדול למגה סטאר אמיתי.

האקס פקטור של הסדרה יהיה: ואן פליט. מהסיבות שפורטו למעלה ועוד. אם את החמישייה הראשונה של קליבלנד עוד אפשר להגדיר כבינונית, כל מה שקורה שם על הספסל הוא מתחת לכל ביקורת. הקאבס לא מסוגלים לעשות הגנה ו-ואן פליט, שבמשחק היחיד שלו בפלייאוף עד כה היה מצוין וסיים עם 12+ נקודות ב-19 דקות על המגרש, יוכל גם לקלוע וגם לספק את ההגנה האיכותית שלו.

התחזית: הנה זה בא. זה באוויר כבר תקופה ארוכה, והפעם זה יקרה. 3:4 לטורונטו.