5) קוואי לאונרד/פול ג'ורג'
הקרב על כל מקום צפוף ולא רצינו להשאיר אף שחקן ראוי בחוץ, אז את המקום החמישי חולקים שניים.
אף אחד לא היה בטוח איזה קוואי לאונרד נראה ב-2018/19. שני שרירים היו צריכים להיות במצב טוב כדי שקוואי שלקח את ה-MVP של גמר 2014 יחזור: גם השריר הארבע ראשי שהרופאים הפרטיים שלו הכריזו שלא מאפשר לו לשחק כמעט לכל אורך העונה שעברה וגם שריר החשק, אחרי שהספרס שלחו אותו פחות או יותר למקום האחרון אליו רצה לעבור, טורונטו.
תוסיפו לכל חוסר הוודאות הזו גם את העובדה שקוואי הצליח להסתבך עם אחד המועדונים ואחד המאמנים היציבים והאמינים בליגה ובמקום, עבר למועדון טוב, אבל כזה שבדיוק פיטר את מאמן העונה אחרי העונה הטובה בתולדות הקבוצה ומינה מאמן חסר ניסיון לחלוטין ותקבלו מצב לא ממש ברור, במקרה הטוב.
אלא שלפחות לפי חצי העונה הראשונה, נראה שקוואי לגמרי חזר וחשוב מכך, לגמרי רוצה להיות חלק מהראפטורס ונהנה שוב מכדורסל. זה לא מבטיח כלום לגבי הפרי אייג'נסי המתקרב שלו ועדיין יש סיכוי ענק שהוא יעזוב את הכפור הקנדי לטובת מחוזות חמים יותר כמו לוס אנג'לס, אבל יכול מאוד להיות שגם אם זה יקרה, זה יקרה אחרי הופעה היסטורית עבור טורונטו בגמר ה-NBA.
קוואי מריץ כרגע את הראפטורס לצמרת המזרח, עם או בלי קייל לאורי הפצוע והפגוע מזריקת חברו הטוב דמאר דרוזן. הוא הצליח לגרום ללאורי להאמין בקבוצה ומשדרג את כל הצעירים המצוינים שהקנדים אספו בשנים האחרונות. במשך לא מעט לילות, הוא נראה כמו השחקן הכי טוב במזרח, בדיוק כששאר היריבות חשבו שהן נפטרו מאחד כזה אחרי עזיבתו של לברון.
ומה לגבי ג'ורג'? אם בהגדרה של MVP עסקינן, הרי ש-PG13 בקלות יכול להיות מוגדר כשחקן המהותי מכולם ברשימה הזו עבור הקבוצה שלו. ראסל ווסטברוק, אחרי שנתיים של ממוצע טריפל דאבל, אומנם מחלק יותר אסיסטים העונה, אבל רחוק מלהיות ספק הנקודות היציב שהיה ויש משחקים בהם נראה שהוא והסל בסכסוך עמוק.
ג'ורג' הפך לשחקן ההתקפה הבכיר ללא עוררין של אוקלהומה סיטי, אולי חלק ממשהו שווסטברוק הסכים לוותר עליו כדי שהפורוורד יישאר בקיץ עם חוזה ארוך טווח במקום ללכת ללייקרס כמו שכולם חשבו שיקרה. כך או כך, ג'ורג' תורם המון התקפית, ומספיק להיות גם השחקן הכי טוב של הת'אנדר (ושל הליגה?) גם בהגנה.
הוא תמיד שומר על כוכב היריבה ומוביל את OKC למקום הראשון בדירוג ההגנתי של הליגה וכל זאת בלי אנדרה רוברסון, שלא ברור מתי הוא יחזור. לג'ורג' לקחו לא מעט שנים לחזור מהפציעה האכזרית שלו (אהלן גורדון הייוורד), אבל בנקודת הזמן הנוכחית הוא שוב אחד השחקנים הטובים בליגה.
4) אנתוני דייויס
לקייס ה-MVP של החד גבה יש שתי בעיות מרכזיות. הראשונה היא שהקבוצה שלו, איך נאמר, לא משהו. נכון, ראסל ווסטברוק גרף את התואר לפני שנתיים כאשר הת'אנדר היו בינוניים משהו והוא העמיד ממוצעים היסטוריים, אבל בדרך כלל התואר האישי היוקרתי מכולם הולך לשחקן מקבוצה מובילה וניו אורלינס רחוקה מלהיות כזו.
הבעיה השנייה, וכמו הראשונה ואפילו פחות ממנה, גם היא לא ממש באשמת דייויס, היא שהתרגלנו. התרגלנו ליותר מדי טוב ממנו לאורך השנים, לממוצעים מופרעים של 25 נקודות ומעלה, כמות דו ספרתית של ריבאונדים, יותר משתי חסימות למשחק וכמעט שתי חטיפות. האיש מכונת כדורסל, מפלצת סטטיסטית, אבל משחק לבד לאורך רוב העונות שלו בליגה וכמה פעמים כבר אפשר להתרגש מעוד מאותו דבר, גם אם הדבר הזה כל כך מיוחד?
יכול מאוד להיות שאלה ימיו האחרונים של דייויס בניו אורלינס, ואולי גם ימיהם האחרונים של הפליקנס בעיר אם הוא יחליט לעזוב/יועזב בטרייד כדי לקבל משהו לפני שהוא בורח. אם זה אכן יקרה, הרי שאף אחד לא יוכל להגיד שדייויס לא נתן לפליקנס הכל, גם העונה. בכל משחק כמעט הוא השחקן הכי טוב על הפרקט ובדקות מסוימות של המשחקים הוא בלתי ניתן לעצירה, גם אם יעשה שוב ושוב את אותו מהלך.
3) ג'ואל אמביד
שני הבאים ברשימה הם כאלה שכבר מזמן היה ברור שיש בהם משהו מיוחד ו"חד קרני", אבל ביצעו השנה עוד קפיצה גדולה ברמה שלהם, בדרכם להיות בטופ של הטופ של הליגה, גם בהווה ובעיקר בשנים הבאות.
מתחילים עם הקמרוני. הוא והפרוסס של פילדלפיה סופסוף התפרצו בעונה שעברה, עם זינוק ל-50 ניצחונות בעונה הסדירה ועליית שלב בפלייאוף. זה היה יפה, אבל עדיין לא החזון שראה לנגד עיניו סם הינקי כאשר החליט להפסיד מלא, כדי יום אחד לנצח מלא.
העונה, פילי נראית הרבה יותר בשלה ללכת רחוק באמת וזה קורה כמובן בזכות הטרייד על ג'ימי באטלר (שעדיין צריך למצוא את מקומו הנכון) אבל בעיקר בגלל אמביד, שפשוט הפך לשחקן שאי אפשר להתמודד איתו. באטלר בקושי חודשיים בפילי וכבר צצו לאחרונה דיווחים לפיהם התעמת עם המאמן ברט בראון בגלל הדרך בה הקבוצה משתמשת בו בהתקפה, אבל למרות שהוא לא ממש רוצה לקבל את זה, אין ספק שהסיקסרס, והעיר פילדלפיה בכלל יש שיגידו, שייכים כרגע לאמביד.
בעונה שעברה הוא הוכיח שהוא מסוגל לשחק לא מעט, ועדיין בקבוצה דאגו לשמור עליו וניסו להימנע מלהעמיס על הגוף שלו, שעבר כל כך הרבה פציעות בקריירה הקצרה עד כה. השנה לעומת זאת, ג'ו ג'ו כבר בקצב של כ-2,500 דקות, נראה כשיר כמו סוס (טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה) ועם קצת מאמץ, יכול לסיים את העונה עם 25 נקודות, 15 ריבאונדים ו-2 חסימות בממוצע למשחק, משהו שנרשם רק פעמיים בעבר, על ידי בוב מקאדו וקארים באמצע שנות ה-70.
לאמביד, עוד לא בן 25 למי ששכח, יש עוד המון מה לתקן במשחק שלו. הוא עדיין מאבד הרבה יותר מדי כדורים ועדיין נרדם ביותר מדי מקרים בהגנה, הוא לא מספיק מדויק מחוץ לקשת ביחס לכמות השלשות שהוא לוקח (כמעט ארבע למשחק) והוא לא מספיק נאמן ללכת שוב ושוב לפיק-נ-רול עם באטלר, למרות שזה הנשק הכי טוב של הסיקסרס כרגע. למרות זאת, אם פילי תמשיך בקצב הנוכחי ואולי גם תשתפר מעט במשחקי החוץ, היא יכולה להתקרב ל-60 ניצחונות ולאמביד יהיה קייס חזק ל-MVP.
2) יאניס אנטטוקומפו
הבעיה של אמביד במרוץ לתואר האישי היא שבין היתר, הוא יצטרך לדלג לכל הפחות מעל מי שנראה עד לפני שבוע כמו הזוכה שבדרך. די כצפוי יש לומר, יאניס נהנה מאוד מהשילוב עם מייק בודנהולצר, מאמן אדיר שסופסוף מצא את הדרך להשתמש בסגל המבטיח ובעל הידיים הבלתי נגמרות של מילווקי.
הבאקס משחקים העונה בקצב מסחרר, קולעים הכי הרבה בליגה, מובילים בפער עצום את בפער בין הנקודות שלהם לנקודות של היריבות בממוצע למשחק ורק יוסטון לפניהם בכמות השלשות המדויקות והניסיונות פר משחק.
בדברים רבים, מילווקי הנוכחית אכן מזכירה את יוסטון וכנראה שדריל מורי חולם בלילות שהיה לו מישהו שיכול לסיים ליד הטבעת כמו יאניס. אחרי שבעונה שעברה נעצר על 9.9 סלי שדה בממוצע למשחק, הגריק פריק בדרך הנכונה לכמות דו ספרתית העונה וכמו אמביד, גם הוא משתעשע עם ה-25/15/2 ומוסיף כ-6 ריבאונדים וחטיפה וחצי במשחק. כל יכול.
אבל מעל הכל כאמור, עומדת היכולת באזור הסל, שם מגיעות הנקודות הכי בטוחות בליגה כרגע. אלה כבר לא רק הצעד וחצים שמתחילים אי שם בקשת השלוש. יאניס פיתח גוף של אל יווני ומנצל את הכוח האדיר שלו כדי לייצר למעלה מ-8 סלים בממוצע למשחק מתוך ה-Restricted Area שצמוד לסל. לצורך העניין, קלינט קאפלה שני עם כמעט 7, לברון שלישי עם כמעט 6. ויאניס גם עושה את זה ביותר מ-75 אחוז דיוק, הרבה מעל כל האחרים. יותר מ-16 נקודות קלות בממוצע לערב. איך מתמודדים עם זה?
בנוסף, כמו פילדלפיה ואולי אף יותר ממנה, מילווקי עשתה השנה קפיצה גדולה מהקבוצה שגירדה מקום שביעי במזרח אשתקד ועפה בסיבוב הראשון לכזו שנראית כמו אחת משתי המועמדות הבכירות לצאת מהאזור אל הגמר. אם יאניס יצליח להוביל את הבאקס למקום הראשון במזרח בסיום העונה הסדירה, הוא יכול לחזור להיות האופציה מספר 1 לזכייה ב-MVP, תואר שלא הגיע למילווקי מאז הבק-טו-בק של קארים בתחילת הסבנטיז.
1) ג'יימס הארדן
אלא שלפחות כרגע, בנקודת האמצע של העונה, יאניס הוא לא ה-MVP. הוא היה במשך כחודשיים וחצי, ואז מישהו עקף אותו בסיבוב. יכול להיות שזה עוד ישתנה, יכול להיות שכאשר כריס פול יחזור הוא ייקח צעד לאחור וישמור אנרגיות לפלייאוף כמו שעשה אשתקד (ובניגוד למה שקרה לפני שנתיים), יכול להיות שיוסטון תעשה טרייד בקרוב ותוריד ממנו מעט מהעול, הרבה דברים יכולים להיות, אבל רק דבר אחד בטוח כרגע: ג'יימס הארדן נותן עונה שראויה לזכות אותו ב-MVP שני ברציפות. ואת כל זה הוא עושה למרות שהוא שחקן כדורסל די בלתי נסבל.
כמו בכל עונה שלו עם הרוקטס, הארדן שכלל עוד קצת השנה את היכולת להגיע לקו העונשין ולייצר משם נקודות קלות פלוס כמה שניות של אוויר ומנוחה. הוא גם מעיף יותר מ-12 שלשות בממוצע למשחק, נתון לא שפוי (רק סטף זורק יותר מ-10 למשחק) וגם קולע אותן באחוז הדיוק הטוב ביותר שלו מאז הגיע לטקסס. הוא עושה פלופים, הוא סוחט עבירות ממגנים חסרי אונים והוא מקבל המון מתנות וכבוד מהשופטים, אבל הוא גם הרוויח את כל זה בזכות יכולת פנומנלית.
סל הניצחון אצל גולדן סטייט בשבוע שעבר היה הדובדבן שבקפצת, אבל הוא היה רק רגע אחד בתוך עשרה משחקים בהם הארדן קלע 35 נקודות ומעלה, כאשר רגע לפניהם גם הגיעו טריפל דאבל של 50 נקודות מול הלייקרס ו-54 נקודות על הראש של וושינגטון. נכון להיום, לא נראה שיש כוח בעולם שייקח ממנו את מלכות הסלים, שם הוא מוביל כמעט בחמש נקודות על פני סטף ויוסטון, שכבר עכשיו רשמה כמות הפסדים זהה לכל העונה שעברה וקרטעה מאוד בחלק הראשון של העונה, שוב מתעוררת ומאיימת אפילו על המקום הראשון במערב.
לא בטוח שיש לרוקטס הנוכחיים את מה שצריך כדי ללכת כל הדרך. יכול מאוד להיות שאת הצ'אנס שלהם הם פספסו בעונה שעברה, כאשר היו רחוקים מחצית ופציעה של כריס פול מהגמר, שם כנראה היו מנצחים בקלות את קליבלנד. בלי קשר, לפחות בנקודת האמצע של העונה הזו, לרוקטס עדיין יש את השחקן היעיל בליגה, וזה כבר משהו.