הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

הנאת כדור: מה הוא הנכס האמיתי של לוקה דונצ'יץ'?

כבר בגיל 20, ליהלום יש ראיית משחק שמזכירה את לברון, סטפ-בק כמו של הארדן ופאסון בסטייל של בירד. אבל התכונה, שיכולה לסדר לו אליפויות, היא ההנאה. סורוקה מתמוגג

ערן סורוקה
ערן סורוקה  28.02.19 - 15:24

יותר מכל סטטיסטיקה – וכרגע, בסטטיסטיקות, עונת הרוקי שלו לא פחות טובה מזו של לברון ג'יימס; יותר מכל סל קלאץ' – וכרגע, יש לו לפני גיל 20 יותר ביצועי קלאץ' ברזומה מאשר להרבה שחקנים נחשבים בני 30; יותר מכל הדברים האדירים שעשה לוקה דונצ'יץ' בארבעת החודשים וחצי הראשונים שלו ב-NBA, דבר אחד תפס את העין בסוף שבוע האולסטאר. נכון שמשחק הצעירים הוא בסך הכל עוד שורה נחמדה ברזומה, בטח כשאתה מכוון כל כך גבוה, אבל דווקא הקלוז-אפ של ג'ס גראבראנט, צלם גטי אימג'ס, חשף את הדבר המסוכן ביותר בלוקה דונצ'יץ'.

הוא נהנה.

מאוד.

כן, הרבה שחקנים נהנים מכדורסל. גם שחקנים טובים. כשמשלמים לך עשרות מיליוני דולרים, או סתם מיליונים, זה אפילו מתבקש. אבל מעטים השחקנים שמצליחים להדביק את כולם בהתלהבות שלהם כמו לוקה דונצ'יץ'. יותר ויותר כדורסלנים הפכו לסופרסטארים במקביל לצמיחה שבאה לידי ביטוי בשאיפות להיות אימפריה מחוץ למגרש. לברון ג'יימס מוכר פורמטים לרשתות שידור ומצלם סרטי קולנוע, קווין דוראנט מגיש תוכנית על יזמות עסקית, גם לסטף קרי יש כבר חברת הפקות משלו. בזמן הזה, לוקה עסוק בלדפוק חיוכים למצלמה; מה לעשות, באמריקה אסור לו אפילו לשתות אלכוהול.

"הוא מזכיר את לברון ג'יימס", העיד עליו דוויין ווייד, אחד שיודע משהו על המלך, אחרי המפגש מול העילוי הסלובני, "בדרך בה הוא מסוגל להתמודד עם לחץ הגנתי כדי למצוא קלעים במסירות. אין הרבה אנשים שמסוגלים לעשות את זה. הוא עושה את זה מדהים".

יכולת מסירה שכזו, פירושה לא רק יכולת לעשות את חבריו לקבוצה טובים יותר, אלא גם כריזמה כדורסלנית שממגנטת אליה שחקנים טובים אחרים. התכונה הזו זוהתה במהירות על ידי ריק קרלייל, שנתן ללוקה יותר שליטה על ההתקפה ממה שנתן לרכזים "מבוססים" ממנו בעבר ועל ידי מארק קיובן והמנג'ר דוני נלסון, שמיהרו להריח הזדמנות. העסקה עם ניו יורק ניקס היא צעד אדיר בכיוון הנכון: כדי למצות את הפוטנציאל של דונצ'יץ' להוביל קבוצה רחוק, צריך למצוא עבורו את הפרטנרים המושלמים שיתאימו למשחק שלו, ולפנות את כל היתר מהדרך.

דאנק 360 במתפרצת? נחמד, אבל במקום אחר

העיסקה על דניס סמית' ג'וניור היתה דוגמה טובה לכך. דניס באמת לא אשם. הוא פשוט משחק בדרך מאוד ספציפית את העמדה מספר 1, דרך שמזכירה במשהו את ראסל ווסטברוק של השנים הראשונות, רק קצת פחות ורסטילי ולפעמים קצת פחות בשליטה. מבחינת פוטנציאל, הוא עוד יכול להגיע גבוה. בניו יורק יש לו עכשיו כמה מסלולי המראה שירצה כדי להטביע לאנשים על הראש או לעשות דאנקים של 360 מעלות במתפרצת. רק שלצד לוקה זה פשוט לא התאים; יכולת קבלת ההחלטות של דונצ'יץ' כל כך טובה, שאין סיבה לשים את הכדור בידיים של מישהו אחר.

בצד השני של העיסקה הזו, המאבריקס אולי עזרו לניקס לפנות מספיק מקום כדי לצרף סופרסטארים, אבל לא אכפת להם; להם כבר יש שניים. פורזינגיס, עם קשר או בלי לכמות הסבל שעבר תחת ממשל דולאן בתפוח הגדול ובהנחה שהרפואה המודרנית תמצא דרך להחזיר אותו לשחקן שהיה קודם, סידר לעצמו התחלה חדשה במקום אידיאלי עבורו.

דירק נוביצקי, אחרי פרישתו, כנראה ישמח לחנוך את הביג-מן הלטבי ולתת לו כל טיפ אפשרי. בדאלאס, פורזינגיס מרוויח מנטור הכי טוב שאפשר לבקש, מאמן מצוין, בעלים אמביציוזי שגם מבין בכדורסל ואוהב לקחת סיכונים, עיר ספורט נהדרת אבל פחות אכזרית מניו יורק, ופרטנר מושלם לכל סוג תרגיל שאי פעם שורטט על לוח כדורסל וגם לכאלה שקרלייל מרייר כבר עכשיו רק מהמחשבה לשרטט. הוורסטיליות של שניהם מציבה את הרף של המאבריקס גבוה מאוד למשך שנים קדימה. סטיב נאש ונוביצקי הגיעו יחד לגמר אזורי, התפקיד של לוקה וקריסטפס יהיה להגיע רחוק אפילו יותר.

מדאלאס לשושלת

והם יכולים. נכון שהליגה מוצפת בכשרונות צעירים, אבל מכל הקבוצות וכל עוד החבר וויליאמסון לא לבש גופיית NBA, רק למאבריקס ולפילדלפיה יש קומבינציה של אולסטארס עם פוטנציאל כל כך גבוה מתחת לגיל 25. עם זאת, הרף של לוקה וקריסטפס גבוה יותר מזה של קודמיהם במאבס גם מכיוון שדונצ'יץ' הוא "נאשי" ביכולת שלו למשוך אליו כוכבים, על המגרש ומחוצה לו. הוא אמנם משתכשך באור הזרקורים, אבל נראה שזה לא מבהיל אותו – ושדונצ'יץ' נהנה לא פחות לחלוק אותו עם אחרים.

אם אתם שחקני כנף עם יכולת לקלוע 40 אחוז מעבר לקשת ולשחק הגנה טובה, מעין קליי תומפסונים וכריס מידלטונים בהווייתכם, לא תמצאו פרטנרים הרבה יותר טובים בעשור הבא מאשר שני האירופים של דאלאס. הם יסדרו לכם זריקות חופשיות מלוא החופן, לא תצטרכו לחפות כל היום על חורים שלהם בהגנה, והם יכולים לקחת איתכם אליפות, בעידן שבו הג'יימס היחיד שיפריע לכם, כמו שזה נראה, הוא ברוני ג'וניור.

ולכן, עם כל ההתלהבות מלוקה, צריך לזכור שזו רק ההתחלה. הוא עוד ייתקל בקשיים, יחווה משברים, יספוג הפסדים כואבים. הוא עוד יבין מה קורה כשהציפיות ממך עולות לרף בלתי אפשרי, הוא עוד יסומן עם מטרה גדולה על הגב על ידי יריבים. אבל מה שיש לדאלאס ביד זה יותר מסופרסטאר עתידי עם סטפ-בק הארדני, ראיית משחק לברונית ופאסון לארי-בירדי. זו אפשרות לבנות את השושלת הבאה, להפוך למועדון שמהווה מושג לקנאה עבור כל הליגה, כפי שהיו ל-15 דקות תהילה בעידן אייברי ג'ונסון ולאחר מכן בעונת האליפות של 2011, וכל זה עם בעלים שמוכן להכניס את היד הכי עמוק שאפשר לכיס.

זה מה שמוטל כאן על הכף. כל עוד לוקה ימשיך לחייך כמו בתמונה של גראבראנט, ולהשפריץ התלהבות ומסירות קסומות לכל עבר, הכוכבים ימשיכו לרצות לשחק איתו. בעידן בו חברויות וסופר-טימס הם חלק כל כך חשוב מההוויה של כוכבי ה-NBA, זהו הנכס הגדול ביותר שיש ללוקה. מזל טוב, ילד. עד גיל 21 אולי תגיע לירח. או לפחות לאולסטאר.