אחת הקלישאות האהובות על מאמנים, ועל אנשים שרוצים להשמע חכמים בקשר ל-NBA, היא שהעונה היא לא ספרינט, אלא מרתון. יש 82 משחקים ולעתים ניתן לאבד ריכוז או חשיבות בחלקם. הלילה (05:00, 5LIVE) יש משחק יותר חשוב מהממוצע - קדימון אפשרי לגמר המערב בין גולדן סטייט לפיניקס. שתי הקבוצות הטובות בליגה, כאשר אחת ניצחה 18 משחקים מ-20 והשנייה 17 מ-20, כולל 16 האחרונים שלהן.
עד עכשיו זה נראה כאילו הן בליגה משלהן. ה-NBA מאוד צמודה: 19 קבוצות, יותר ממחצית הליגה, ניצחו בין 10 ל-14 משחקים. אף אחת חוץ משתיהן לא ניצחה מעל 15, וכעת שתי הקונטנדריות האלה עם 85% ו-90% הצלחה. בתחילת העונה נראה שהכל עובד בצורה חלקה אצל אלופת המערב האחרונה וגם אצל זאת שהגיעה ל-5 גמרים בין 2015 ל-2019, אבל זה יכול להמשיך? בואו ננסה לבדוק.
פיניקס: ממשיכים מהנקודה שבה הפסיקו
הסאנס היו אחת הקבוצות הטובות ביותר בכל ה-NBA בשנה שעברה. אחרי פתיחה קשה הם נראו נהדר בעונה הסדירה והגיעו עד לגמר, בחסות פציעות של שחקני מפתח ביריבות אבל גם בזכות העבודה הנהדרת שלהם. רבים ציפו שהם יהיו בצמרת של הליגה בעונה הבאה, והסאנס לא עשו שינויים קיצוניים בקיץ. הם פשוט משחקים עם מה שעבד כל כך טוב בשנה שעברה.
למרות זאת, יש כמה שינויים מרכזיים בהשוואה לקבוצה המוצלחת מהפלייאוף הקודם. הבולט שבהם הוא הקליעה של דווין בוקר. בוקר, מועמד מעניין לחמישיית הליגה הראשונה לצידו של סטפן קרי, קולע השנה ב-41% מהשלוש אחרי 34% בשנה שעברה. הוא מעולם לא קלע באחוז כזה גבוה לאורך עונה שלמה, והיכולת הזאת הופכת אותו לשחקן מסוכן יותר. עלייה גדולה באחוזים היא סיפור גדול בכל מצב, אבל במיוחד בעונה הנוכחית בה הרבה קלעים, כמו דאנקן רובינסון למשל, מתקשים לקלוע מרחוק.
בוקר היה קלע טוב גם בשנה שעברה, אבל השנה התפקיד שלו אחרת - הוא מתפקד יותר כשוטינג גארד לצידו של כריס פול, בעונה נפלאה בגיל 36. בוקר נוגע פחות בכדור, חודר איתו פחות לסל ומתעסק בעיקר בייצור נקודות. פול עם 10.1 אסיסטים למשחק, שיא ב-NBA העונה בהפרש ניכר, השיפור הזה הופך את כל הקבוצה לטובה יותר, בפרט ברצף הניצחונות האחרון. שימו לב למשל כאן לתנועה של בוקר בלי הכדור: הוא חוסם באזור המרפק, מתרחק מההתקפה ומנצל את ההתמקדות שלה בפול בשביל שלשה חופשית. קשה לעצור את זה.
מעבר אליו, השחקנים האחרים עושים יותר. הסאנס נראו טוב גם בלי דיאנדרה אייטון, נקודת התורפה המרכזית שלהם בקיץ האחרון. מייקאל ברידג'ס הראה עוד התקדמות, פרנק קמינסקי פשוט נפלא כמשחק וג'בל מגי נראה כמו החוליה החסרה. בהתחשב ביכולת הדלה של כמעט כל קבוצה אחרת במערב, נראה שהם יכולים לחזור שוב לגמר.
השאלה היא אם זה יספיק. בשנה שעברה הם עברו את הלייקרס בלי אנטוני דיוויס, את דנבר בלי ג'מאל מארי ו-וויל בארטון ואת הקליפרס בלי קוואי לנארד, ואז הפסידו 4 משחקים ברציפות מול יאניס אנטטקומפו והבאקס לאחר שהאחרון החלים גם הוא מפציעה (והיה בספק למשחק הראשון של הגמר). אי אפשר להאשים את פיניקס בפציעות של הקבוצות האחרות, ולכן אפשר להיות אופטימיים: הם פשוט המשיכו להתקדם אחרי השנה שעברה, במצב לא פשוט בכלל עם סערת הציטוטים הגזעניים וההטרדות המיניות של בעלי הקבוצה רוברט סארבר. על המגרש אין קבוצות יותר טובות מהם, אולי חוץ מאחת.
שחקני גולדן סטייט חוגגים. 18 ניצחונות מ-20 משחקים (Getty)
גולדן סטייט: פלאשבקים ל-2015
הווריירס מזכירים את גולדן סטייט של השנים היפות, אבל קצת אחרת: אין שם את קווין דוראנט וגם (עוד) לא את קליי תומפסון הפצוע, אבל יש הגנה חזקה מאוד. הווריירס היו אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה בשנה שעברה ושם גם השנה, עם הדירוג ההגנתי (כמות הנקודות שקבוצה סופגת למשחק בלי קשר לכמות המהלכים במשחק) הטוב ב-NBA.
חלק גדול מזה, ומההצלחה שלהם באופן כללי, נובע מההמשכיות של הסגל. 7 מ-8 המובילים של הווריורס בדקות העונה היו שם גם בשנה שעברה, ואחד משחקני הרכש המשמעותיים בקיץ האחרון הוא אנדרה איגודלה ששיחק במועדון במשך שנים. אוטו פורטר נראה כמו אחת הרכישות הטובות של העונה מהספסל ומשתלב גם הוא בשיטה של קר. תיאום הגנתי חשוב, במיוחד כשמשלבים איתו מוח כדורסל כמו דריימונד גרין - אחד משחקני ההגנה הטובים ביותר באן.בי.איי, בכל מה שקשור למקום הנכון בזמן הנכון.
למרות זאת, הסיפור של גולדן סטייט הוא לא ההגנה אלא ההתקפה. אחרי שבשנה שעברה נראה כאילו הקבוצה תלויה באופן חריג בסטפן קרי, השנה הוא אולי בכושר הטוב בקריירה וקולע באחוזים נהדרים. הקבוצה מרגישה הרבה יותר כמו גולדן סטייט הקלאסית - חיתוכים נכונים, ג'ורדן פול אחד שעשה קפיצה גדולה וגם אנדרו וויגינס בעונת קריירה.
הכל פשוט מרגיש טבעי יותר. החיתוכים מדויקים יותר, סטפן קרי חופשי יותר בשביל להכניס התקפות לפאניקה גם כשהוא בלי הכדור והם מרגישים כמו גולדן סטייט, אבל לא זאת של קווין דוראנט אלא זאת של 2015: ההיא שגרמה לאוהדי הכדורסל הנייטרלים להתאהב בה תוך 15 שניות, בזכות מהלכים כמו זה:
מה מצפה לנו הלילה? מוקדם לדעת. ההגנה של הווריורס על בוקר ופול מצד אחד מרתקת, בהתחשב בזה שאין להם שומרים אישיים אדירים בעמדות הגארד (בניגוד לפיניקס, בה פול או ברידג'ס צפויים לשמור על קרי). גולדן סטייט מספיק גמישה בשביל להחליף ושתי הקבוצות מספיק חכמות, גם בזכות המאמנים וגם בזכות השחקנים על המגרש, משהו שלא קורה מספיק בעונה הסדירה.
בסופו של דבר, יש מפגש בין הקבוצה הטובה ביותר ב-NBA, סטטיסטית, לזאת שניצחה 16 משחקים ברצף. יכול להיות שקבוצות אחרות יסגרו את הפער כשהפצועים יחזרו או שיהיה להן יותר זמן ביחד, למשל במקרה של הלייקרס שלא רואה כל כך הרבה שחקנים ממשיכים כמו הסאנס או הווריורס, אבל יש לנו משחק ששווה לקום בשבילו ב-5 בבוקר. ואם לא תספיקו הפעם, סיכוי סביר שתהיה לכם עוד הזדמנות בגמר המערב.
דריימונד גרין שומר על דווין בוקר (Getty)