החיים האמיתיים, בשונה ממתמטיקה, הם לא מדע מדויק. גם אם תכננתם הכל לפרטי פרטים והאמנתם שדברים יצאו בדיוק כמו שחשבתם, יש הפתעות. אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד לא תמיד שווים חמש. לפעמים זה מרגיש כאילו הם שווים ארבע, שלוש או אפילו פחות (במקרה של וושינגטון וויזארדס מודל 2023/24), ולפעמים גם הרבה פחות. יש הרבה הפתעות לרעה, כפי שחווינו על בשרנו, אבל המקרים היפים ביותר הם אלה בהם אנחנו מצליחים להיות מופתעים לטובה.
אחד המקרים הבולטים ביותר, ואולי הבולט שבהם ב-NBA השנה, שייך לאורלנדו מג'יק. הקבוצה החביבה מפלורידה מתקשה במשך שנים וניצחה שני משחקי פלייאוף מאז עזיבתו של דוויט הווארד, אבל מחזיקה העונה במאזן 6:14 וגם באחת ההגנות הטובות בליגה. גם בשנה שעברה אורלנדו הראתה שיפור בהגנה ככל שהתקדמה השנה, אבל הפער בין הקבוצה הלוחמת לאחת שניצחה את מילווקי, דנבר, הלייקרס ובוסטון יותר גדול מהתפתחות טבעית.
ההחתמות הבולטות ביותר של אורלנדו בקיץ, מעבר לרוקי הסולידי אנתוני בלאק היו גוגה ביטדזה (בעונה טובה לאחר שנראה כי הוא בדרך הבטוחה ליורוליג) וג'ו אינגלס בן ה-36, אחרי פציעת צולבת. אקס מכבי תל אביב נתן שנים טובות ביוטה ונחשב לקלע אמין, אבל המספרים הרגילים שלו באורלנדו השנה לא יוצאי דופן. אינגלס קולע 5 נקודות עם 3.5 אסיסטים למשחק.
המספרים המתקדמים, לעומת זאת, מספרים סיפור אחר. נכון לעת כתיבת שורות אלה, אורלנדו קולעת 10.3 נקודות יותר מיריבותיה כשאינגלס על המגרש, וסופגת 1.2 יותר מהן כשהוא על הספסל. אינגלס משחק 20.9 דקות למשחק, כמות משמעותית, וההפרש הזה (11.5) הוא השני הגדול בקבוצה. הספסל של המג'יק הוא אחד הטובים בליגה, וזה מתחיל מאינגלס. כשהוא על המגרש, לאורך כל הקריירה, השלם גדול מסכום חלקיו.
ג'ו והנכדים
אחת הבעיות של אינגלס, עוד מימיו כשחקן מושמץ במכבי ת"א שזכתה ביורוליג, הייתה הפער בין סגנון המשחק או בין הסטטיסטיקה שלו לבין התרומה בפועל. אף אחד לא מצא את עצמו יושב בבית ומחפש היילייטים של אינגלס, והשורה הסטטיסטית שלו לא קופצת לעין. גם השנה, פחות או יותר, זה אותו סיפור. הוא קולע באחוזים טובים מהשלוש (39.2%), אבל זורק מעט, 2.6 פעמים בערב. 3.5 אסיסטים על איבוד הם מדגם קטן ויחס מרשים, שבעיקר אומר שהוא לא מהמר יותר מדי. אני יכול להמשיך ולחפור בסטטיסטיקות יותר מתקדמות, אבל הן מפספסות את הסיפור. דרך טובה לתאר תרומה של שחקנים כמו אינגלס, קצת כמו דרק פישר או יודוניס האסלם בשעתם, היא הדרך בה אחרים מתייחסים אליהם.
"הדרך הטובה ביותר לתאר את הספסל שלנו היא ג'ו אינגלס והנכדים. זאת האווירה שאנחנו מרגישים לצידו על המגרש", אמר עליו אנתוני בלאק, שהוקפץ לחמישייה בשל פציעתו של מרקל פולץ. ג'יילן סאגס, שחקן שרשם התקדמות גדולה והפך למועמד ראוי לחמישיית ההגנה הראשונה, ציין בחיוב פסק זמן בו אינגלס נזף בהם מול שיקגו בתחילת רצף הניצחונות (שכבר נעצר מול ברוקלין). אחרי אותו הפסד לנטס, מיקאל ברידג'ס שקלע 42 נקודות למנצחת התייחס לזה ש"אינגלס לא הפסיק עם טראש טוק. אתם מכירים אותו".
בשביל זה, בדיוק, הוא שם. אינגלס מספיק מבוגר בשביל להיות אביהם הביולוגי של סאגס ובלאק, יותר קרוב לגילו של המאמן ג'מאל מוסלי מאשר לגילם של רוב חבריו לקבוצה הצעירה, ומתפקד על המגרש כסוג של הורה מלווה בקייטנה של ילדים מוכשרים. הוא עושה את המסירה הנכונה בהתקפה, גם אם היא לא מובילה לאסיסט, מושך שומרים והופך את החיים של חבריו לקלים יותר.
לא מדובר רק בחוכמת משחק, מה שהשאיר את אינגלס הלא אתלטי במשך שנים ב-NBA בזמן שהדריק וויליאמסים של העולם נודדים בין קבוצות ביורוליג, אלא במשהו כמעט אבהי. אינגלס, אב לילד אוטיסט ופעיל בנושא, יודע לתמוך מעבר לשלשה החופשית. בחלק מהמשחקים הוא מצטיין גם כמנהל משחק שני, כמו 12 נקודות ו-7 האסיסטים בניצחון על דנבר, וכל עוד הקליעה נכנסת הוא מצליח להישאר על המגרש.
ג'מאל מוסלי, מאמנו, הודה שאינגלס המאמן על המגרש: "הוא מספק לנו המון דברים הודות לבגרות ולניסיון שלו. הוא יודע איך לנצח, מציב שחקנים בעמדות הנכונות, מגיב לתוכניות משחק של היריבות לפני המשחקים ומכיר את השגרה של ה-NBA. הוא מציב רף של מקצוענות ואנושיות לשחקנים מחוץ למגרש, והם לומדים ממנו המון".
הורה מלווה
אינגלס, כמובן, הוא לא השחקן הראשון או האחרון שמגיע לקבוצה וזוכה בה לתפקיד מוערך כדמות אבהית. מג'ף גרין אשתקד בדנבר והשנה ביוסטון, דרך אנדרה איגודלה בשנים האחרונות בגולדן סטייט והאפיזודה המוצלחת במיאמי, ועד סטיב קר בשנים בסן אנטוניו. ג׳ון הולינג׳ר, גורו ה-NBA של האתלטיק, הגדיר אותם לאחרונה כ-״OGS". לפי הולינג׳ר, חלק מהקבוצות מעניקות מקום בסגל שלהן לשחקן ותיק יותר שלא בהכרח תורם על המגרש, כמו האסלם במיאמי, מי שהחזיק בתפקיד הזה מ-2015 פחות או יותר עד לפרישתו אחרי הגמר השנה. במקרה של אינגלס וגרין, אחוזי הקליעה מאפשרים להם לתרום גם על המגרש ובכך להיות משמעותיים יותר מהאסלם.ֿֿ
לא חסרות דוגמאות לשחקנים כאלה ברחבי הליגה, אבל הדוגמא המעניינת ביותר היא המקום בו לא היה אחד, כנראה, בדמות ממפיס גריזליס. הגריזליס היו המרענן הרשמי של הליגה בעונת 2021/22, בה הגיעו למקום השני במערב והודחו בסדרה מלהיבה מול גולדן סטייט, אבל עדר פרובוקציות של ג׳ה מוראנט וחבריו על המגרש ומחוצה לו הפכו אותם לאחת הקבוצות השנואות ב-NBA ולאחת שהודחה בסיבוב הראשון מול הלייקרס המנוסה.
בלי סטיבן אדאמס, שנחשב בעיני רבים למבוגר האחראי, הקבוצה קרסה לחלוטין בפתיחת השנה. מרקוס סמארט, שנחשב בעיני רבים כמי שמכניס תרבות של ניצחונות בבוסטון, לא הצליח להיכנס לתפקיד הזה בלי הגב של אל הורפורד לצידו.ֿ בכל קונטנדרית אפשר למצוא שחקן כזה, וזה משהו שקיים גם בקבוצות כדורגל. שרן ייני, למשל, הוא ג׳ו אינגלס של מכבי ת״א.
שחקני כדורסל מקצוענים רוצים להיות הטובים ביותר שאפשר. קבוצות כדורסל ב-NBA הם ארגונים שמגלגלים עשרות מיליונים כתלות בביצועים על המגרש, מעסיקים את אנשי המקצוע ואת המעטפת הטובה ביותר, והדבר החשוב הוא בן 36 איטי שאומר להם איך לעקוף חסימה או להתאמץ בהגנה? יש בזה משהו מגוחך, מהצד. כפי שהיה משהו כמעט מגוחך במעמד של אינגלס ברוטציה בעונה הקסומה ההיא של מכבי תל אביב ב-2013/14, ואולי גם בנבחרת אוסטרליה שזכתה במדליית ארד אולימפית. מי שנמצאים בפנים, והמחמאות שעפות על השחקנים המנוסים האלה מכל קבוצה, אומרים ההפך.
כאן, בדיוק, נמדדת הגדולה של אינגלס. במה שאנחנו לא רואים. ז׳וזה סארמאגו עמד על ההבדל בין מבט, ראייה והתבוננות ב״על העיוורון״, וג׳ו אינגלס הוא אחד מהשחקנים שדורשים מאיתנו להתבונן בהם ולא רק לראות אותם. בפעם הבאה שאתם רואים את אורלנדו תנסו להתמקד דווקא באינגלס, כשהוא רחוק מהכדור. הצעקות, הידיים וההכוונה היא מה שהופך כל אחד בקבוצה ליותר טוב ב-20%. חלק מרכזי ממה שהפך את אורלנדו מג׳יק, אחד המועדונים המשעממים בעשור האחרון, לדבר החם בליגה הטובה בעולם. האיש שהצליח להפוך משוואה של 1+1+1+1+1 לכזאת ששווה שש.