יש לא פחות מ-1,230 משחקי NBA בעונה. אי אפשר לראות את הכל, בטח בימים שבהם יש 10 או 12 משחקים בלילה. לכן, באופן טבעי, העיניים שלנו נודדות למקומות ספציפיים. מהלכים של השחקן האהוב עליכם, של הקבוצה שאתם אוהבים, של דני אבדיה ושל ויקטור וומבנייאמה. מפעם לפעם, באופן נדיר, יש מהלכים שתופסים לנו את העין. כאלה שהיו גורמים לכם להתלהב גם אם הייתם מצליחים לעשות אותם בפלייסטיישן, ב-2k.
המהלכים הבולטים מכולם, ואולי גם השווים מכולם, הם מהלכי ארבעת הנקודות – שלשה שנכנסת בזמן שנעשתה עבירה על השחקן הזורק, מה שמעניק הזדמנות למהלך ששווה שני סלים "רגילים" בפוזשן אחד. מאז שה-NBA התחילה עם הפליי-ביי-פליי, ב-1996/97, המהלכים האלה נחשבים לנדירים במיוחד.
שיאן כל הזמנים הוא ג'יימס הארדן עם 95, כש-41 מתוכם הגיעו בין פברואר 2019 לדצמבר האחרון, מעט לקראת סוף השיא ההתקפי של הארדן כסקורר. זה בעצם אומר שב-3.5 עונות הוא כמעט הגיע לכמות שווה של מהלכים כאלה כמו העשור שקדם להן, בו היה מרכזי יותר מבחינה התקפית. מדובר במקרים בודדים בלבד, אבל יכול להיות שהתדירות הנמוכה שלהם היא סיפור מעניין בפני עצמו. לכן אנחנו גם רואים לאחרונה פחות ופחות עבירות על שלשות, מה שמשפיע על העלייה בכמות הזריקות. שחקנים מפחדים להפריע להן.
המתמטיקה פשוטה, באופן יחסי. כרגע ב-NBA קולעים בממוצע ב-36.5% מחוץ לקשת, מה שאומר שזריקת שלשה שווה כ-1.01 נקודות (האחוז בו היא נכנסת כפול שלוש הנקודות שהקליעה שווה). שלוש קליעות עונשין, בהתבסס על אחוז ממוצע של ואותה מתמטיקה, שוות 2.36 נקודות. אם אתם מורידים את כל השחקנים שלא זורקים מהשלוש, וכנראה גם יהיו פחות טובים מהעונשין, המספר הזה רק יעלה.
המשמעות, בעצם, אומרת שעבירה על שלשה שווה פי 2 יותר ליריב מאשר לתת לו לזרוק. גם במקרים של צלפי שלשות כמו סטף קרי, שלוש זריקות עונשין יהיו שוות 2.87 נקודות לעומת 1.26 נקודות של זריקה מהשלוש.
הפרצה הזאת הייתה במשך שנים הנשק של שחקנים חכמים כמו ג'יימס הארדן, שקלע 67.9% מנקודותיו בשלשות או מהעונשין בעונה האחרונה ביוסטון. עונה בה סיים עם 34.3 נקודות במשחק. הם היו מספיק חכמים בשביל לסחוט עבירות, מספיק פיזיים בשביל לעמוד בעומס ומספיק טובים בשביל לקלוע שלשות תחת שמירה. ב-2019/20, למשל, דמיאן לילארד סחט 40 עבירות לזריקות מהשלוש ב-66 משחקים, לעומת 7 ב-23 משחקים העונה. הארדן ירד מ-72 (ב-68 משחקים) ל-11 ברבע העונה בה שיחק, טריי יאנג צנח מ-43 ב-60 משחקים ל-2 ב-25 ולוקה דונצ'יץ' צלל מ-23 ב-61 משחקים לאחד בלבד השנה. זה מושפע גם מכמות המשחקים וגם מהתפקיד השונה של הארדן ולילארד בהתקפה, אבל בעיקר מהפתרון העקום של ה-NBA לבעיה הזאת. פשוט הפסיקו לשמור על שלשות.
בעונת הבועה לא פחות מ-18 קבוצות התמודדו עם 4 שלשות תחת הגנה "צמודה" לפי הגדרת ה-NBA, כשהשומר במרחק של עד 1.2 מטר מהשחקן. השנה, למרות שכמות השלשות וחלקן היחסי כמעט זהה, מדובר ב-7 מועדונים בלבד. לא בטוח שצריך את המספרים בשביל זה, אלא פשוט לראות משחקים. קבוצות לא מנסות להפריע לקלעי השלשות, כי הנזק ממהלך של 4 נקודות או משלוש קליעות עונשין רצופות גדול יותר.
ה-NBA, בינתיים, ניסתה לשנות את החוקים ברמה מסוימת. ראינו את הליגה מכניסה חוקים נגד פלופים או נגד פאולים בהתקפת מעבר, בניסיון להקל קצת על ההגנות. "שינינו את החוקים כדי לתת מקום להגנה. היא חלק מרכזי מהמהלכים הטובים ביותר שיש לנו", הודה בזמנו מונטי מקאצ'ן, סגן נשיא ה-NBA. בשתי העונות שחלפו מאז הקבוצות מציגות את ההתקפה הטובה ביותר בכל הזמנים, כשקצב המשחק אמנם היה גבוה יותר בשנות השבעים והשמונים, אך כמות הנקודות ל-100 מהלכים, היעילות ההתקפית, בשיאה.
החלק היחסי של קליעות העונשין ביחס לזריקות מהשדה, אגב, בירידה חדה מאז שהתחילה מהפכת השלשות. אפשר להמשיך עוד ולדבר על האחוזים, אבל בסוף יותר מדי משחקים העונה מרגישים כאילו הם מתפתחים באותה דרך.
קבוצה אחת קולעת באחוזים גבוהים השלוש, הקבוצה השנייה לא עושה עבירות כי היא לא רוצה להפסיד מהעונשין, ואנחנו מקבלים 15 הפרש כבר ברבע השני. הכדורסל אולי טוב מאי פעם והשחקנים יותר מוכשרים ממה שהם היו, אבל רוב המשחקים של העונה הסדירה נראים ככה, אולי להוציא קבוצות שמחזיקות בחדי קרן כמו יאניס אנטטקומפו, ג'ואל אמביד ואנתוני דייויס בצבע. גם להם, אגב, היה קשה הרבה יותר להשיג נקודות בלי קלעי השלשות מסביב.
אם כך, יש ל-NBA סוג של בעיה. טורניר אמצע העונה אמנם הוביל למשחקים תחרותיים יותר, אבל עדיין הרוב המוחלט של העונה מוקדש למשחקים שהם עוד אחד מ-82, גם אם נראה בשנה הבאה טורניר אמצע עונה נוסף (ואולי גם סופר-קאפ, שני רעיונות שמרגישים הגיוניים מאוד). בסופו של דבר ההגנות וההתקפות מתפתחות כשאחת תלויה בשנייה, אבל הפיזיות בהגנה מכריעה. ברגע שאי אפשר להתקרב, אנחנו מוצאים את עצמנו רואים שחקנים ששומרים ככה.
אם יש ל-NBA אינטרס לשנות את המשחק לטובת ההגנה, יש כמה פתרונות חוקתיים אפשריים. לא מעט מאוהדי הליגה, בטח כאלה שגדלים על ברכיו של הכדורסל האירופי והישראלי כמונו, היו מציעים, למשל, מצב בו עבירה על שלשה תהיה שווה שתי זריקות עונשין בלבד. הבעיה בפתרון הזה היא שהוא יהיה קיצוני מדי לכיוון ההפוך. עדיין יהיה משתלם יותר לתת לשחקנים טובים לזרוק מהשלוש מאשר שתי זריקות עונשין, אבל ההפרש יהיה פחות קיצוני.
מעבר לכך, זה גם עלול להוביל לעלייה חדה באורך המשחק. כבר עכשיו משחק NBA נע בממוצע בין שעתיים ורבע לשעתיים וחצי ברוטו, מה שאומר שהצופה מבזבז מעל מאה דקות על פסקי זמן, זריקות עונשין והפסקות בין רבעים. ככל שהמשחק יהיה ארוך יותר, בטח בעידן בו הריכוז רק יורד, אנשים פשוט לא יראו אותו.
המהפכה החוקתית של ה-NBA התרחשה ב-2001/02, עם החוקים שאפשרו הגנה אזורית וביטלו את ההנדצ'ק, מה שאפשר לשחקנים לשלוח ידיים למובילי כדור יריבים. בהתחשב בעלייה המטאורית של ההתקפות מסתמן ששינוי חוקי יהיה הפתרון היחיד, לפחות עד שהמאמן הגדול הבא יצליח למצוא פתרון שמשנה את הכדורסל. בהתחשב בכך שלהארדן, יאנג, לילארד ודונצ'יץ' יש ביחד הופעה אחת בגמר ה-NBA, יכול להיות שפשוט הגנות הפלייאוף עושות את זה בעצמן. האם מה שקורה עד אפריל באמת משנה? זאת כבר שאלה לכתבה אחרת.