סם מריל, שחקן הכנף של קליבלנד, ברח דרך חסימה של אייזק אוקורו וקיבל את המסירה מג`ורג` ניאנג. בלי לחשוב פעמיים הוא חתך ימינה, השאיר את דווין ואסל מאחוריו, והתחיל להיכנס לאיזור הצבע. כל 224 הסנטימטרים וידי התמנון של ויקטור וומבניאמה חיכו לו שם, לא תענוג גדול; ככה זה - כשהשחקן שעליו אתה שומר, אוון מובלי, חי בצבע, אתה יכול להישאר שם בלי חשש, ולהפריע לשחקנים שחודרים לסל. רק שאז קרה דבר חריג: מובלי התייצב מחוץ לקשת, קיבל את הכדור ממריל, וצלף שלשה.
בדיוק דקה אחר כך, היה זה אוקורו בעצמו שדהר אל תוך הצבע. גם הפעם וומבניאמה חיכה לו שם. הפעם מובלי עמד בפינה, שוב מעבר לקשת. אוקורו הוציא לו, ומובלי צלף עוד שלשה. תוך דקה אחת, אוון מובלי השווה את כמות השלשות שקלע עד אז בכל העונה - משהו כמו 750 דקות משחק. "אני עובד על הזריקה מבחוץ כבר לא מעט, ופשוט מנסה לצאת אל מעבר לקשת ולזרוק עם ביטחון עצמי", סיכם מובלי את הערב אותו סיים עם 3 מ-3 מעבר לקשת, שיא קריירה לקליעות, "לאחרונה זה פשוט נכנס לי, אז אני אמשיך לזרוק ולסמוך על העבודה שלי".
זה היה גם אילוץ, לא לכל קבוצה יש וומבניאמה בצבע, אבל שני משחקים אחר כך, נגד וושינגטון, מובלי צלף עוד 2 מ-2 מעבר לקשת. הביג מן הצנום יחסית, שבדרך כלל נשמר על ידי הגבוהים של הקבוצה היריבה ומקבל לפחות מטר כשהוא עומד מעבר לקשת, המשיך לזרוק, והזריקות המשיכו להיכנס - וכל זה קרה רק ימים ספורים אחרי שמאמנו של מובלי, ג`יי.בי ביקרסטאף, אמר כי יותר קליעות לשלוש הן "השלב הבא באבולוציה של המשחק של מובלי". זה היה השבוע בו עוד כמה מנג`רים, מאמנים, שחקנים ואוהדים ברחבי הליגה, כנראה התחילו לפחד מקליבלנד קבאלירס קצת יותר.
צפו בשלשות של מובלי >>
קרסול נקוע, לסת שבורה
ה-15 בדצמבר נראה כמו היום בו העונה של קליבלנד, שנפתחה לא משהו בכלל, עומדת להידרדר עוד יותר. הקבוצה שנבנתה על שלד צעיר של ארבעה כוכבים - מובלי וג`ארט אלן בקו הקדמי ודונובן מיצ`ל ודריוס גארלנד בקו האחורי, הודיעה באותו אחר צהריים ששניים מהם עומדים להיעדר תקופה ממושכת: מובלי נקע את הקרסול וגארלנד שבר את הלסת. יום לאחר הפסד לבוסטון, הקאבס ישבו אז על מאזן 12:13, במקום התשיעי במזרח, מתחת לברוקלין. ההתקפה שלהם, עם 110.5 נקודות למשחק, היתה אחת הגרועות בליגה - הרבה בגלל 11.4 שלשות בלבד למשחק, מקום 26 בליגה, ב-34.5% מעבר לקשת, מקום 25.
אלן ומובלי שיחקו עד אז יחד 19 דקות בממוצע לערב. ההגנה של הקאבס ספגה בדקות האלה 104.2 נקודות ל-100 התקפות, נתון מעולה, אבל קלעה רק 108.4 נקודות - והנתון המדאיג ביותר היה 30.2% לשלוש של קליבלנד בדקות האלה. הקאבס היו בדילמה רצינית: מצד אחד, אלן הוא שחקן עם פוטנציאל אולסטאר, ומובלי בעונתו השלישית הוא אחד משחקני הפנים המבטיחים בליגה, ושניהם ביחד תאומי מגדל איכותיים, בליגה שהולכת ונעשית גבוהה יותר. מצד שני, משהו בחיבור הזה לא עובד. הריווח לא היה מספיק טוב. תראו איך מובלי חודר כשאלן נמצא בצבע וכל ההתקפה נתקעת, ובפעם אחרת מקבל כדור על קשת השלוש, פאולו באנקרו מאפשר לו לזרוק בחופשיות - אבל מובלי מוותר, חודר ואיכשהו מצליח להוציא מסירה עקומה למקס סטרוס, שלוקח זריקה קשה (וקולע אותה. יש סיבה שמשלמים לו 16 מיליון דולר לעונה).
צפו בהתקפה של קליבלנד נתקעת פעם אחרי פעם >>
בלי מובלי, לפחות דילמה אחת נחסכה. ביקרסטאף הבין שכל מה שנשאר לו מתחת לסל זה ג`ארט אלן (בשלב מסוים אפילו הסנטר המחליף שלו, טריסטן תומפסון, הושעה ל-25 משחקים על שימוש בחומרים אסורים), ושצריך לשנות את סגנון המשחק של הקבוצה. זה לא שעל הספסל היו לו שמות נוצצים - חוץ מאשר קאריס לוורט, כל היתר היו רול פליירס: אייזק אוקורו שלא קיבל חוזה חדש בקיץ לקראת העונה האחרונה בחוזה הרוקי, ג`ורג` ניאנג, סם מריל, שחקן בן 27 שמקפץ ברחבי הליגה כבר כמה שנים ומחכה להזדמנות, דין ווייד האפרפר, או הרוקי קרייג פורטר ג`וניור שאפילו לא נבחר בדראפט.
רוצו כמה שבועות קדימה, ולא תאמינו איך קליבלנד נראית עכשיו. מאז 15 בדצמבר היא מחזיקה באחוז ההצלחה הטוב בליגה, מאזן 5:21, מדורגת שנייה ב-NBA בקליעות וזריקות לשלוש לערב, והכי חשוב - טיפסה כל הדרך למקום השני במזרח. איך זה קרה לעזאזל?
העכביש טווה קורים
לא קל להיות חלק מקליבלנד קבאלירס. במשך עשרות שנים המועדון הזה היה ידוע בזכות בעלים מטורללים וחסרי אחריות (כמו טד סטפיין, שוויתר על כל כך הרבה בחירות דראפט עד שהליגה היתה צריכה להוציא חוק על שמו נגד התופעה), או כנערי הפוסטר לאחד מסלי הניצחון הגדולים בכל הזמנים (ד"ש ממייקל). גם כשהגיע לברון ג`יימס מאקרון, אוהיו, הוא היה צריך לעזוב ברעש גדול, לחזור, להחליף מאמן ולעשות קאמבק היסטורי כדי להביא לקבוצה את האליפות הראשונה. בפעם השנייה בה לברון עזב, הקאבס החליטו שהפעם הם לא הולכים להתרסק ולהתבזות כמו בפעם הראשונה - והפעם הם, עם המנג`ר קובי אלטמן, יבנו קבוצה כמו שצריך.
לכן, המצב אליו נקלעה הקבוצה בתחילת העונה - חודשים ספורים לאחר עונה רגילה מצוינת שהסתיימה במפח נפש בסיבוב הראשון בפלייאוף - נגע לאוהדים המקומיים בנקודה רגישה. הכוכב הגדול, מיצ`ל, הודיע במחנה האימונים כי אין בכוונתו לחתום כרגע על הארכת חוזה - מעבר לחוזהו שיכול להסתיים בקיץ 2025, שנה וחצי מעכשיו. מיצ`ל ניסה להרגיע, כשאמר "עדיין תהיה לי הזדמנות להאריך חוזה בקיץ הבא, ובינתיים אתמקד בלהיות הכי טובים שאפשר, להביא אליפות לעיר הזו ונתקדם משם" - אבל המרחק של הקאבס מאליפות באותה נקודה, וכתוצאה מכך גם מהשארה של מיצ`ל, נראה גדול מדי. השמועות על רצונו לעבור לקבוצה אחרת, כמובן בשוק גדול יותר (קליבלנד 18 מבין 28 ערים בליגה מבחינת גודל שוק טלוויזיוני), לא איחרו לבוא.
עם זאת, "ספיידה מן" התנהג בצורה הכי בוגרת שיכלו לצפות ממנו. שפת הגוף שלו שידרה שהוא לגמרי חלק מהמרקם הקבוצתי: מעודד מהספסל באינטנסיביות, מפרגן לשחקני המשנה, מפגין יחס חיובי, מזנק על כדורים. לירון פנאן, מנג`רית קבוצת ליגת ההתפחות של הקאבס, אף היתה נחרצת בראיון לערוץ הספורט במהלך אחד השידורים של קליבלנד בשבועות האחרונים: "מיצ`ל לא רוצה לעזוב. טוב לו כאן".
קשה להתווכח כיום עם הקביעה הזו, וגם קליבלנד עושה לו טוב. מיצ`ל - שהיה ידוע בעבר ביוטה בתור חור בהגנה - השתפר פלאים תחת ביקרסטאף, נלחם באגרסיביות, דרוך וחוטף כדורים. למעשה, במדד ההגנתי של Defensive Win Shares הוא מדורג במקום הראשון בליגה העונה - כאשר במקום השני נמצא, למרבה האירוניה, חברו לשעבר ליוטה רודי גובר - המוביל העונה את ההגנה המצוינת לכשעצמה של מינסוטה. הוא חמישי בליגה בדפלקשנס (הסטת כדור ממסלולו) ושלישי בליגה בהצלת כדורים אבודים. רק השבוע נגד ברוקלין היו למיצ`ל 6 חטיפות וחסימות בערב אחד; בעבר אם הייתם אומרים משפט כזה, היו עונים לכם "מדע בדיוני זה במעבר הרביעי, תודה".
צפו במהלכי ההגנה של דונובן מיצ`ל >>>
בלי מובלי כעוגן, שחקני המשנה של הקאבס הבינו שעכשיו זה עליהם, ושהדרך שלהם לפרקט עוברת בהיצמדות לפילוסופיה ההגנתית של ביקרסטאף: הרבה יותר עזרה מול חדירות, סוויצ`ים, אגרסיביות. אייזק אוקורו ספציפית תמיד היה שומר מצוין על מובילי כדור, אבל העונה, עם 39% לשלוש, גם הופך סוף סוף ל-3&D עליו פינטזו בקאבס כשבחרו בו שישי בדראפט 2020. ומי שכבר עובר אותם - נתקל במגדל עם האפרו מתחת לסל, ג`ארט אלן. קליבלנד מדורגת במקום הרביעי בליגה באחוז קליעה נמוך של יריבותיה מתחת לסל (60.9%), ובמקום הרביעי מבחינת מינימום נסיונות קליעה של יריבות באותו אזור (16.9). בליגה בה הנקודות באות כל כך בקלות, הקאבס עצרו 7 מ-8 היריבות האחרונות שלהן - כולל מילווקי והקליפרס - על 110 נקודות ומטה.
מפרידים בין התאומים
אחרי שהקאבס ניצחו את הקליפרס במשחקו הראשון של מובלי מאז הפציעה, הגיע טיי לו, מאמן הקליפרס - אולי הקבוצה הכי טובה במערב מאז תחילת דצמבר - למסיבת העיתונאים. המילים בהן נפרד מהכתבים היו "וגם ג`יי.בי עושה עבודה מעולה". בין השינויים שעשה ביקרסטאף בסיטואציה החדשה: אלן ומובלי משחקים יחד רק 10.6 דקות לערב, כדי לאפשר לזהות החדשה לבוא לידי ביטוי, עם ביג מן אחד בצבע והרבה יותר קליעה מסביב. אפילו בדקות המשותפות שלהם המדד ההתקפי של הקאבס נסק ליותר מ-118 נקודות ל-100 התקפות, ואחוז השלוש הקבוצתי עלה ל-36.6%.
הכסא של ביקרסטאף, שנחשב למתנדנד בתחילת העונה, מקובע כרגע עם מסמרים וברגים. עם ההתמוטטות של פילדלפיה בלי אמביד, קשיי ההסתגלות של דוק ריברס בבאקס, מכת הפציעות שנחתה על הפורוורדים של הניקס והירידה ביכולתו של הליברטון באינדיאנה, נראה שהדרך של קליבלנד כרגע סלולה למקום השני במזרח. את מכת הפציעות שלהם הם כבר חטפו העונה, והמטרה המרכזית כרגע היא לראות שגארלנד ומובלי משתלבים בסגנון המשחק החדש. במקרה של גארלנד, אחרי שבמשך שבועות ארוכים הוא יכל לצרוך מזון רק דרך קש, לא היה מסוגל להתאמן והוריד 5 קילו - הכל בגלל הניתוח שעבר בלסת - נראה שבאמת כל משימה קטנה עליו כרגע.
השאלה, כמו תמיד, היא מה יקרה בפלייאוף. בעונה שעברה הניקס פשוט רצו יותר, נלחמו יותר על כל ריבאונד וניצלו את חוסר הריווח בהתקפת הקאבס. עם סטרוס שהגיע ממיאמי בקיץ האחרון, ניאנג, וסם מריל שמוביל את הליגה בשלשות לדקה (5.5 שלשות ל-36 דקות. במקום השני, עם 5.3: סטף קארי), לקאבס יהיו כמעט תמיד מספיק קלעים להעמיד על המגרש, ואם גם מובלי יתמיד בשלשות, זו יכולה להיות קבוצה מסוכנת מאוד. לא בטוח שיש להם מספיק כוח אש מול השישייה המופלאה של בוסטון, אבל זו נראית כקבוצה הטובה ביותר שהעמידה קליבלנד, אולי אי פעם, בלי הקינג מאקרון - זה שלפחות נכון לעכשיו, בהתחשב במצב של הלייקרס, יכול רק לקנא באקסית המיתולוגית.