יורוליג 2019/2020
קבוצה מש’ נצ’ הפסד הפרש
1 ברצלונה 7 6 1 61
2 מילאנו 7 6 1 27
3 צסק"א מוסקבה 7 5 2 76
4 מכבי ת"א 7 5 2 69
5 אנדולו אפס 7 5 2 29
6 חימקי מוסקבה 7 5 2 28
7 פנאתינייקוס 7 4 3 23
8 ריאל מדריד 7 4 3 -4
9 וילרבאן 7 4 3 -40
10 באסקוניה 7 3 4 41
11 ז'לגיריס קובנה 7 3 4 7
12 באיירן מינכן 7 3 4 -2
13 הכוכב האדום 7 2 5 -19
14 פנרבחצ'ה 7 2 5 -29
15 אולימפיאקוס 7 2 5 -48
16 זניט 7 2 5 -85
17 אלבה ברלין 7 1 6 -58
18 ולנסיה 7 1 6 -77

טוויסט בעלילה: כך מכבי תצא לדרך חדשה

הכישרון קיים, אבל לא ממומש. הכימיה בין השחקנים לזה שעל הקווים מעורערת וגם הקהל מתחיל לאבד סבלנות. למכבי תל אביב מתחיל להימאס מ'הפסדים מכובדים', ולכן עליה לצאת מהקופסא. גיל ברק על הפעולות שיכולות להוביל את הצהובים לדרך חדשה ואחרת

גיל ברק
גיל ברק  16.11.18 - 17:30
תחילת כתבה

יוקרה ומסורת וגם תנאי מחייה ומדינה מסבירת פנים - כל אלה אכן פקטורים חשובים עבור שחקן בבחירת קבוצה. אבל בשורה התחתונה, והיטיב לנסח זאת דני דה ויטו בסרטו האגדי "תאומים": 'מאני טוקס אנד בולשיט ווקס' או בתרגום חופשי – הכסף מדבר וכל השאר...הבנתם כבר

via GIPHY

רשימת השחקנים שבחרו את הכסף הגדול בסין ובארצות הברית על פני מועדוני פאר או קבוצות בליגות אטרקטיביות, היא בלתי נגמרת. דוגמאות עכשיוויות הם למשל ערן זהבי וג'ימר פרדט בסין. הקריירה הספורטיבית היא סופר קצרה ובראש ובראשונה צריך למקסם יכולות פיננסיות, וכשאלה באות קשה לסרב להן, ובצדק.

תקציבה של מכבי תל אביב בשנים האחרונות הוא לא בין הקבוצות המובילות ביבשת ומיקומה בטבלת היורוליג בהתאם. נכון שיש יוצאי דופן, בכל זאת בספורט עסקינן (מכבי של בלאט לפני 5 עונות, לסטר של הכדורגל האנגלי לפני כמה עונות), אבל באופן גורף – מה שדה ויטו אמר...

ואחרי שהנחנו את זה על השולחן, עדיין מדובר בחמישה מול חמישה או בשניים עשר מול שניים עשר וכו', רוצה לומר שמדובר באנשים שמשחקים ולא במשכורות או בתקציבים. אז נכון שכסף קונה כישרון, אבל ניתן לטשטשו ע"י חיבור בין שחקנים לבין עצמם, בינם לבין מאמנם, לבין האוהדים. כמו כן, ניתן לשלב טקטיקות שישבשו מהלכי יריב, ידגישו את יתרונותיך וכך אולי תוכל להפתיע ולנצח, או לפחות להוות יריב שקול ו/או לגיטימי.

אצל האלופה הישראלית כל זה לא קורה כבר תקופה, בטח העונה. קולות מתוך המערכת מדברים על חוסר חיבה מיוחדת בלשון המעטה בין מרבית השחקנים למאמנם, זרים כמו טאריק בלאק, ג'וני אובראיינט ורמון סשנס נתקלים בכדורסל האירופי ברמתו הגבוהה בפעם הראשונה, הזיקה למועדון אצל השחקנים החדשים, מטבע הדברים, לא ממש קיימת והקהל הופך לעצבני וחסר סבלנות לאור התוצאות. תוסיפו לזה את מכת הפציעות שנחתה על הקבוצה (פארגו, ווילבקין, בלאק) והפסד ליגה בגלבוע לגליל ותקבלו מבוא לקטסטרופה.

אז מה בכל זאת עושים? יוצאים מהקופסא. לפחות מנסים. ככה זה כשמתחיל להימאס גם מהפסדים מכובדים (מה להפסד מכובד ולספורט תחרותי?) ועל אחת כמה וכמה כשחוטפים בראש. קחו למשל את משחקה של מכבי מול ריאל מדריד, אלופת אירופה עם תקציב וסגל כמעט בלתי מוגבלים, ללא הפסד עד עכשיו ביורוליג, בקיצור, זהות המנצחת היתה ידועה מראש (ושוב, מה לאמירה הזו ולספורט תחרותי?). ההפרש הגיע לדו ספרתי גבוה כבר במחצית הראשונה ומכאן השאלה היחידה היתה אם ייגמר מעל 10, 20, 30 או יותר הפרש...

מה אפשר היה לעשות? עבירות לצורך העניין. מכבי תל אביב ביצעה במשחק כולו 14 עבירות בסך הכל. 3.5 בממוצע ברבע. זהו. לא צריך להיות גאון מתמטי בשביל לדעת שכדאי לשלוח שחקן לקו העונשין עם אחוזים נמוכים כמו גוסטבו איון (63.6% עונתי, 60.5% קריירה, או את וולטר טבארס (69.2% העונה ו- 58.2% בקריירה) כשכל אחד מהם שיחק בערך 20 דקות מול הצהובים.

ריאל מדריד הלכה לקו העונשין בהתמודדות 5 פעמים בכל המשחק! עבירות עוצרות את המשחק, משנות קצב, מוציאות יריבות משלוותן, מתכנית משחקן, גורמות לעצבים, לבלאגן ושולחות לקו העונשין. ואם זה מה שיש למכור כשפוגשים יריבה עדיפה בשנמצאת במומנטום, אז זה מה שצריך היה לעשות. הכל עדיף מלאפשר חדירות קלות ונקודות ללא התנגדות מתחת הסל, או שלשות פנויות משחקנים שזה הלחם והחמאה שלהם (5 שלשות ליול, 4 לקארול, 3 לרנדולף – בסך הכל 15 שלשות ב-48.4%).

איפה, בוא נגיד, האק-דה-גוסטבו? מה שהיה טוב לפופוביץ' מול שאקיל אוניל לא טוב לספאחיה? בימים הטובים של הקליפרס, עד לפני שתי עונות, עם סוללת כוכבים כמו כריס פול, בלייק גריפין, ג'יי ג'יי רדיק וג'מאל קרופורד, ידע כל מאמן זוטר לשלוח את דיאנדרה ג'ורדן לקו העונשין מצאת החמה עד צאת הנשמה על אפם וחמתם של היריבים, השופטים ואפילו הצופים. יש ניצחון על הפרק ואותו צריך להשיג בכל דרך, במסגרת החוק כמובן.

ובחזרה למשחק המדובר, אפשר היה ללחוץ על כל המגרש מהדקה הראשונה ולוותר על 29 זריקות מחוץ לקשת (לקלוע ב-20.7% רק 6 מהן) כדי להימנע מהחטאות, שגוררות לעיתים תכופות התקפות מתפרצות מצד החבורה הקטלנית שממול. אפשר היה לנסות להגיע לסל או ללכת לקו בעצמך (רק 10 פעמים הגיעו לשם הצהובים במשחק כולו), ואפשר לשחק התקפות ארוכות של 20 שניות כדי לאפשר פחות פוזשנים ליריבה במשחק ובכך להוריד את הסקור שלה ולקרב אותו לשלך ואפשר לקחת את הכדור ולהעיף אותו בוולה קיבינימט ליציע כי נשבר כבר ממהפסדים הידועים מראש, הצפויים, המבאסים, נטולי ההשראה, העתיד, התקווה והחלום.

עד כה זה מצבה של מכבי תל אביב העונה שפתיחתה כבר מאחורינו. הכישרון קיים, אבל לא ממומש, החיבור לא קורה, הכימיה בין אלה שעל הפרקט לאלה שעל הקווים לא משהו והקהל מאבד סבלנות כי גם הוא מחפש טוויסט בעלילה הזאת. העלילה שהתסריט שלה מונח בתוך הקופסה שהתל אביבים לא יוצאים ממנה. ואם כולם ידעו שמתוך המשחקים שמכבי הוגרלה לשחק בתחילת העונה היא אמורה לנצח בפודגוריצה את בודצ'נוסט ולהפסיד לכל השאר. אז מה הטעם?

זו קריאה אחרונה: כן, לספאחיה. כן, לעוזרים שלו. כן, לממונים עליהם ולממנים אותם. כרגע העונה שלכם בפראיילאוף (סיבוב הפדלים קדימה או אחורה, שלא משפיע על מהירות האופניים). גראן קנאריה היא יריבה מתאימה כדי לנצח בחוץ ולצאת לדרך מאתגרת, מבולגנת, נהדרת, אחרת.

הדפס