בשתי השושלות של מכבי תל אביב, שזכתה בעשור הראשון של שנות האלפיים בשלושה תארים אירופיים, אפשר למצוא מכנה משותף אחד גדול ובולט: הקבוצות של 2001, 2004 ו-2005 נבנו על טהרת זרים אלמוניים ולא מוכרים, שחקנים שהיו מתחת לרדאר של מועדוני הפאר, אבל מכבי הצליחה למצוא אותם ולהמר עליהם. אריאל מקדונלד, אנתוני פארקר, ניקולה ווייצ'יץ', מייסיאו באסטון - כולם, למעט שאראס שכבר הגיע כסופרסטאר, היו "גניבות" של ממש.
אבל אף רכש לא היה כמו השם האלמוני ביותר, שמתבלט מעל כולם - נייט האפמן. הרי מי חשב שהבחור הגבוה והצנום הזה, שלמרות שעשה מספרים יפים בקולג' - דווקא הוא יהיה האיש שיביא את הבשורה הגדולה ביותר, וייתן את האות לפתיחת העשור החלומי של הצהובים? אף אחד. חוץ משני אנשים.
מהשודד בטרנינג ל"שחיף האלמוני"
בקיץ 1999 מכבי ת"א עמדה לסיים עשור שלם ללא תואר אירופי. זה לא קרה לה בשנות השמונים, וגם לא בשנות השבעים, ובדיעבד זה היה העשור היחיד בחמישה העשורים האחרונים שבו מכבי לא זכתה בתואר אירופי כלשהו. הישג השיא בניינטיז היה המקום השלישי בפיינל פור 1991.
באותו קיץ, פיני גרשון חיפש בנרות סנטר שיחליף את ויקטור אלכסנדר, שאותו הוא כינה בעבר "שודד בטרנינג". אלכסנדר היה סנטר מאסיבי וכבד, שכדי שיהיה יעיל היה זקוק לסגנון משחק איטי ומבוקר - בניגוד גמור ל-DNA של גרשון שאוהב קצב מהיר וסקור גבוה. אז מכבי פעלה בשוק כדי למצוא סנטר, אבל נזקקה גם לקלע, אחרי הניסיון הלא מוצלח עם זדרבאקו ראדולוביץ'.
עוזרו של גרשון, דייויד בלאט, הופקד על מלאכת מציאת הגארד, ואחד השמות שעלו היה זה של ולימיר פראסוביץ', אז קלע מחונן והיום מאמן יורוליג מכובד. הוא שיחק בזמנו שיחק בפואנלברדה מהליגה הספרדית, ובלאט התיישב לצפות בקלטות של הקרואטי. לצד הביצועים של פראסוביץ', את עיניו של בלאט צד שחקן אחר: גבוה, רזה מאוד, גמלוני - ההיפך הגמור מוויקטור אלכסנדר. מיד כשסיים לצפות בקלטת, בלאט התקשר לגרשון ואמר: "תשמע, פראסוביץ' על הכיפאק, אבל ראיתי עכשיו שחקן מיוחד במינו שאף אחד לא יודע מי זה".
"שחקן מיוחד במינו". האפמן (GETTY)
מביאים שחקנים, לא שמות
בסוף שנות התשעים, האינטרנט עוד היה בתחילת דרכו בישראל. החיבור היה קיים, אבל מאגרי המידע הזמינים על שחקנים היו דלים ביותר. גוגל נוסדה רק שנה קודם לכן, ומנועי החיפוש הקיימים אפילו לא ידעו לומר מי זה אותו שחקן שבלאט צפה בקלטות שלו. למכבי לקח כמה ימים רק להבין מי הסוכן של אותו נייט האפמן. במקביל, היו מועמדים אחרים ומוכרים יותר לתפקיד הסנטר, והבעלים חששו לקחת הימור משוגע כזה, בטח לא אחרי עשור שחון שבו מכבי לא הגיעה לשום הישג אירופי.
אבל גרשון, ממש כמו בלאט, התאהב מהרגע הראשון. האפמן ידע לחפות על היעדר הפיזיות בניידות שאין שנייה לה, הוא היה מהיר וזריז יותר מכל מי ששמר עליו, ניחן בחוש התמצאות נדיר בתוך הצבע ובעיקר - היה פינישר מצוין שלא צריך את הכדור אצלו כל הזמן, אלא רק לקבל אותו במקומות הנכונים.
אחרי ההחלטה ללכת על האפמן, במכבי החלה להתעצב התודעה שתהפוך את העשור הבא למוצלח ביותר שלה בכל הזמנים: אנחנו לא מביאים שמות, אנחנו מביאים שחקנים. השנים של האפמן במכבי היו היפות ביותר בקריירה הקצרה שלו, שנקטעה עוד לפני גיל 30 בשל פציעת ברך קשה, ממש כמו חייו, שנגדעו כשהוא בן 40 בלבד, אחרי מאבק במחלת הסרטן.
הלך צעיר מדי (GETTY)