קטש
הפעם, ברשותכם, אפתח מעט שונה. שמחתי ממש שמכבי תל אביב ניצחה אתמול את ולנסיה. והסיבה לשמחה הזאת היא עודד קטש. אני לא חבר של קטש. לא זכור לי שאי פעם דיברנו בטלפון, ובטח שלא הלכנו לשתות קפה, להוריד צ'ייסרים או לשחק סנוקר ביחד (שזה מזל, כי גם בזה אני מה זה גרוע). והאמת? מעולם לא אחזתי באיזשהי אג'נדה שמעדיפה את השחקן או המאמן הישראלי על פני חלופות זרות. סביר אפילו להניח שההיפך הוא הנכון. ועדיין, שמחתי אתמול בשביל קטש.
לעניות דעתי המרודה, מכבי תל אביב משחקת כדורסל לא טוב עד כה. בעייתי מכך, כדורסל שלא מגלה גרף שיפור מהמשחק הראשון ועד לנצחון הביתי מול ולנסיה. וזה על הקואץ' שעל הקווים. ואחרי שזה נכתב, כאשר משב הרוח השובב אשר חג סביב יד אליהו הישן ברור כשמש, קרי ידוע לכולם מה הייתה המשמעות המסתמנת של הפסד ביתי אתמול – שמחתי שהקבוצה של קטש ניצחה.
גם אם קטש מתעקש לשחק לעיתים את הכדורסל הלא מתאים, גם אם ההתקפה של מכבי תקועה או ההגנה רעה, קשה לי המחשבה שמאמן ידען ועמוק כמו זה שמועסק כרגע בנציגתנו המשוריינת יכול היה למצוא עצמו הולך הביתה עם פתיחה של 5 נצחונות מתוך 12 משחקים, בעונה שבה מתגבש כאן סגל חדש לגמרי. גם אם הוא שוגה וטועה בחדר ההלבשה או על הקווים. הלו, עם כל הכבוד לכולם, זה כולה שליש שעבר כאן, עם מאזן סביר לחלוטין. בטח ובטח כשמדברים על מועדון בסדר הגודל של מכבי תל אביב, שלא בדיוק הרגיל אותנו כאן למאזנים חיוביים בעונות האחרונות, כן? ולא, אין לי את זה ביותר עדין.
ולכן אתמול, לפחות אתמול, גם אם הנצחון השיג עבורו דחייה קצרה בלבד של ארוע שמרגיש לעיתים מבחוץ כמשהו בלתי נמנע, שמחתי בשביל עודד קטש.
כמעט מצא את עצמו בחוץ תוך 12 מחזורים (דני מרון)
לקחת. הלאה
שלושה דברים מרכזיים תיקח איתה מכבי תל אביב מהנצחון השישי שלה העונה בליגה השניה בטיבה. הראשון והחשוב מכולם הוא כמובן הנצחון עצמו, ולא משנה עד כמה מרשים או אסתטי היה המשחק הבינוני והאפור עצמו. השני הוא סימני החיים מכיוונו של דארן היליארד. השלישי הגנתי. אז היידה, בואו נדבר קצת על היליארד.
רבות דוסקס באשר לסוגיית התפקוד של האיש שנפקד עד כה מהעונה הצהובה, באשמתו או שלא. מיד לאחר החתמתו של היליארד במכבי, עוד לפני שדרך על הפרקט לראשונה, כבר הועלו תהיות באשר למידת ההתאמה שלו לדרישות של המאמן החדש שלו. כלומר, מאחר שהיליארד לא מוגדר כגארד יוצר מצד אחד או כקלע שמחכה לתורו בפינה מהצד השני, תהינו מה יעשה איתו הקטש, שאצלו – מסורתית – ההגדרות הללו קריטיות לצורך יישום עקרונותיו ההתקפיים.
רגע, עצירה מתודית, שניה לפני שחוזרים להיליארד. כתבתי את זה בעבר ואכתוב שוב: לאף אחד אין כוח או חשק, בטח בשלב הזה, לעוד ניתוח מבית הכדורסל של קטש. עודד קטש צריך לנצח משחקים במכבי תל אביב. לשם כך הוא הוחתם. כדי לעשות את זה, הוא צריך למקסם את היכולות של חומרי הגלם אשר לרשותו. זהו.
חזרנו מההפסקה. בחזרה להיליארד. למרות הדימוי השונה, קרוב למחצית הפעולות ההתקפיות של היליארד בכובעו כשחקנה של באיירן מינכן וטרינקיירי הגיעו ממהלכי פיק אנד רול ובידודים התקפיים. יציאה מחסימות וכן הלאה, כמהלכים מסיימי התקפה, נעשו במינונים קטנים בהרבה. שזה מעניין, אבל לא האישיו המרכזי, בעיני.
חוסר ההתאקלמות של היליארד במכבי עד כה אמנם נובע גם מבעיות בדיוק התפקיד שלו בסכמה ההתקפית של הקבוצה, אבל בעיקר מדובר בעניין של מעמד. במכבי הזאת, כשיש לורנזו בראון פלאס ווייד בולדווין, מי שנמצא לידם זוכה לשאריות של החיים. מי שנמצא לידם בעיקר אמור לסיים, בין אם בזריקה שסוגרת התקפה ובין אם בהחלטה מהירה יחסית מכדרור. והיליארד, אחד שכבר שיחק עבור מאמנים גדולים ולצד שחקנים גדולים, מצפה להיות חלק משמעותי יותר מהיררכיית מקבלי ההחלטות.
כלומר, צריך על הנייר. אתמול, מול ולנסיה, סיפק האיש יופי של משחק כמי שחי מהשאריות. כאן, למשל, כחלק מהמדיניות המוצלחת לרכב על רגליו הסופר איטיות של דובלביץ' המזוקן, אחרי פיק אנד רול ראשון שהעביר אותו לורנזו בראון, מתקיף היליארד מהפינה את השומר שלו פוארטו ומספק דיש נחמד למרטין החביב.
כאן, כחלק ממהלך מובנה ומתורגל של השחורים, פוגע היליארד בסורקין שחותך מול קלאבר המשתהה, לעוד אחד מארבעת אסיסטיו אמש. וכאן, אחרי שהפעיל בראשית את הרגליים של ווב עם תחילת חדירה לכיוון קו הבסיס, ממשיך היליארד להישאר רלוונטי ומוכן למסירה, עד שזאת מגיעה מדיברתומיאו. אז מה לקחנו מהמשחק הטוב של היליארד? קודם כל, למקרה שמישהו תהה או שכח, שמדובר בשחקן יורוליג טוב מאוד. האם למדנו על שינוי במעמדו המקצועי או בתחילת התאקלמות לדרישות ממנו? מוקדם לדעת. מה שכן, בהנחה שבולדווין אכן ייעדר מהמשחקים הקרובים, שווה מבחינת הצהובים-כחולים-שחורים לשקול שוב האם חייבים להניח את היליארד על המגרש רק בעמדה מספר 3, לצידם של שני מובילי כדור, או שמא יכול הוא להיות מוביל הכדור המשני, בעמדה 2.
שחקן טוב, למי ששכח (דני מרון)
שומרים?
מכבי תל אביב התייצבה למחזור ה-12 של היורוליג כשהיא אחת מקבוצות ההגנה הגרועות במפעל. בשוך המשחק, לאחר שספגה בסך הכל 68 נקודות מיריבה שיודעת להתקיף, אפשר בהחלט לשאול אם חזינו בסימנים של שיפור. והתשובה הקצרה היא שלא. כלומר, כנראה שלא. גם אתמול חזינו בהמון משגים הגנתיים, קבוצתיים ואישיים. גם אתמול אפשרה המארחת הרבה יותר מדי סלים קלים באזור הצבע שלה. גם אתמול לא ממש הופעלו הרגליים או הגיעו מצבי העזרה ברמה שתגרום ליריבות להתרשם מהדברים שמכבי תל אביב עושה הגנתית.
מצד שני, שהוא הצד החשוב במקרה הזה, למכבי היה רעיון שעבד ותכנית שהצליחה. בהיעדרו של כריס ג'ונס (ו-ואן רוסום), ולנסיה התייצבה פגיעה במיוחד בעמדת הרכז. ומכבי התרכזה והתמקדה בנטרולו של מי שנותר, שזה בעיקר ג'ארד הארפר. הגארד ה(ממש) קטן התייצב למשחק אתמול כשהוא אוחז בממוצע של 9.9 נקודות, 3.4 אסיסטים ו-1.9 איבודים בקצת יותר מ-17 דקות למשחק. אחרי שקיבל את טיפול יד אליהו, סיים מעל ל-25 דקות עם 7 נקודות ו- 6 איבודים. שזה, בגדול, הסיפור שעשה את ההבדל.
להבדיל ממשחקים קודמים, השכילה הקבוצה של קטש לסמן מטרה ולנטרל אותה, ומול רמת הכשרון המוגבלת של הספרדים בשלב הזה ובעמדה הזאת, זה הספיק. וכך, כשהארפר מנסה ולא ממש מצליח לשרוד מול ההתמקדות ההגנתית בו, לא מעט החלטות מכדרור עברו לשחקנים אחרים, שסוכלו בהצלחה. ולנסיה היא קבוצה שנוטה לאבד כדורים. למשחק אתמול היא התייצבה כשהממוצע שלה בקטגוריה הזאת עומד על 13.4 למשחק. ואתמול היא איבדה 21, כשקרדיט גדול מכך מגיע לתכנית ולרעיון שאיתו הגיעה מכבי מחדר ההלבשה. מה שמוביל באופן טבעי לגיף האהוב הבא.
via GIPHY
כאן, בהיעדרו של הארפר, מנסה ריברו לתלוש ולקחת את סורקין לסל מכדרור. שזה לא בהכרח רעיון רע, אבל קולסון גונב מכיוון הפינה הקרובה וגונב בהתאמה את הכדור. כאן מצליח דיברתולומיאו להתמודד יפה (סופסוף) מול חסימת עומק לה זוכה פרפליץ', מתקיף יפה את הכדרור של הסלובני, בדרך לעזרה של ניבו, ערנות של שחקני ההגנה הנוספים – ואיבוד כדור של האורחת. כאן, באחד ממהלכי ההגנה הקבוצתיים ביותר יפים של מכבי אתמול, מחויב לורנזו בראון בהתמודדות מול הארפר, שמוותר על הכדור לאחר הפיק אנד רול שהוא מריץ על הרגליים השוגות של קולסון. ואז, עם כ-8 שניות על השעון הקטן, צריך לופז-ארוסטגי החביב לנסות ולייצר מול בראון. שבניגוד להרגלו בקבוצה הזאת, גם עובד הפעם יפה עם הרגליים. נסיים עם רומן סורקין והידיים האקטיביות שלו. אתמול היו לו 2 חטיפות שהגיעו ממצבים דומים, כלומר מהתמודדות חכמה מול שחקנים שמנסים לנעול אותו בצבע. למשל כאן.
מכדררים
משחק ההתקפה של מכבי תל אביב מורכב, בעיקרו, מנסיונות לייצר מהלכים מכדרור. ויש למכבי, מן הסתם, לפחות שניים שיודעים את המלאכה. ויש למכבי, למען האמת, אחד ממש טוב – שממש ממש ממש, אבל ממש, מכדרר הרבה. לורנזו בראון הוא סופר שחקן כדורסל. הוא הפרנצ'ייז פלייר החדש של המועדון. וחלק גדול ממשחק ההתקפה התקוע של הצהובים אתמול הגיע הודות לכדררת הבלתי נגמרת שלו. לא רק שלו, אבל בעיקר שלו.
בעונות הקודמות, בתכניות חמישיות ובמסגרות אחרות, ספרנו כדרורים של סקוטי ווילבקין. הפעם אספק לכם רק שתי דוגמאות חלקיות, כדי שתוכלו להשלים בעצמכם. למשל זאת, למשל כאן (ושימו לב בבקשה לתגובה ההגנתית החוזרת של לופז-ארוסטגי, שמסכלת את המהלך). אפשרי בעיני גם לשמר רעיון התקפי של ייצור מכדרור וגם להימנע מלחנוק את הז'אנר ואת הכדור. נמשיך לעקוב בעניין.
שלוש נקודות לסיום
ז'ק – ז'ק כהן, המכונה ג'ייק, אמור להיות אחד המרוויחים מהפציעה של פויתרס. ז'ק, שממילא יושב בול על הדברים שקטש אוהב התקפית, החזיק אתמול מעמד בשני צידי המגרש. להגיד שזה יעבוד בהמשך? ממש לא בטוח. להגיד שאחלה אחלה ז'ק כהן, שתמיד מנסה ורוצה? בהחלט.
יפתח זיו – שיחק מצוין בבאר שבע במשחק הליגה האחרון. אמש, שוב, לא התלבש. במקרים כאלו, הכנות היא החשובה. יפתח זיו צריך להבין, כלומר מישהו במכבי תל אביב צריך להיות הגון מספיק כדי להגיד לו, ברורות, שהוא לא בתכניות בכל הנוגע ליורוליג, ולא משנה מה קורה במפגשים המקומיים. בין אם הדבר מוצדק ובין אם לאו, אין טעם לערבב. זה לא עושה טוב לאף אחד. סביר להניח שהדבר הכי טוב עבור יפתח זיו הוא שיתנו לו ללכת. שזה, כנראה, לא יקרה.
ועכשיו מה, מה עכשיו? ביום שלישי הקרוב מתחיל השבוע האיטלקי הכפול, שאת ראשיתו תבלה מכבי תל אביב במילאנו, מול הקבוצה שאותה מאמן אטורה מסינה, לפחות נכון למועד כתיבת שורות אלו. מילאנו רשמה אתמול הפסד שמיני ברציפות, שזה פאקינג וואוו, ולא ניצחה השנה ולו משחק אחד בביתה. מכבי לא ניצחה העונה ולו משחק אחד מחוץ לביתה. משהו חדש ושונה יקרה ביום שלישי הקרוב. יהיה שמח.