סדר בבית: התובנות של מכבי ת"א

מעקב ביבי
תובנה נוספת הגיעה, לכאורה, מתוך אילוץ. בעיית עבירות של בולדווין חייבה את ספסולו. ספסולו המקורי הביא לכך ששיחק אמש, בטוטאל, 18 דקות. עוד לפני הספסול, היה צמד ביבי (בראון אנד בולדווין) אחראי מרכזי לכך שמכבי הצליחה, כאמור, לשמור איכשהו על צלם קבוצה במהלך הרבע הראשון. כלומר, צלם קבוצה ברבע שמסתיים עם אסיסט אחד ויחיד, בשיטת התורות, כשאחד לוקח את הכדור ועושה סל, הצליחה המארחת איכשהו להגיע ל-17 נקודות ולהישאר באזור החיוג.
 
לפני כדור הביניים הראשון, עשתה מכבי תל אביב את המהלך המשמעותי ביותר שלה במשחק, כשטקס ההוקרה לווילבקין היה השומר הכי טוב שיכולה הייתה להצמיד לו. לצד השיתוק שאחז בפרנצ'ייז פלייר במיל', שיתכן שיוקר המחיה שנתקל בו עם שובו הביא אותו למצב שלא יכול היה לקנות סל, חזה הוא מנגד בווילבקיניזציה המוחלטת של לורנזו בראון. הפרנצ'ייז פלייר הנוכחי סיים מחצית ראשונה עם 16 נקודות נטולות אסיסטים. כל כולן כשרון, ידע ופאסון. וכדרורים וכדרורים וכדרורים. עד סיום המשחק הוסיף לעצמו 3 אסיסטים, אבל העקרון לא השתנה. כמעט עונה חלפה מאז שסקוטי הטורקי חתם בטורקיה. הסגל עבר מהפך. גם עמדת האימון. גם הפלייבוק. אבל המהלכים עדיין מרגישים מה זה מוכרים.
 
נניח כאן. מכדררים. עוברים מצד לצד. הכדור אפילו קצת עף. ובסוף זה יסתדר, במהלך שמזכיר במשהו גם את ההוא שסגר עניין בסוף (של בולדווין).

המילה הרביעית בפרק הזה היא לכאורה. כי כן, העבירות של בולדווין ייצרו אילוץ שחייב את ההפרדה בין בולדווין לבראון. לכאורה. מכבי תל אביב שיחקה טוב יותר כשרק אחד מהם על הפרקט. ולא בפעם הראשונה.

לערבב
חוזרים למחצית הראשונה ולתובנות. אני כותב כאן על מידת המקובעות/ השמרנות של עודד קטש טור אחר טור. הפעם נגוון קצת. אפשר להרגיש את זה התקפית, עם אלמנטים שבהם הוא מנסה, אבל ממש מנסה, לגוון את המסקנות אליהן הגיע מזמן. אבל עזבו רגע התקפה. בואו נדבר על הצד השני. קטש האורגינל, באורגינל, הוא מאמן של הגנה אישית (וחילופים וכו'). קטש במודל הנוכחי מנסה ומתנסה הגנתית הרבה מעבר למה שהתרגלנו. נגיעות חוזרות של לחץ על כל המגרש. אזוריות ומתחלפות. ולא, אני לא טוען חלילה שההגנה של הצהובים טובה. היא לא. אבל אתמול, הירידה מההגנה האישית הייתה מהגורמים המשמעותיים לנצחון.
 
אני לא יודע להסביר לכם מה גורם לשחקן להחטיא זריקה. כלומר, אני לא יודע להסביר לכם למה אותה הזריקה, באותה דרגת הקושי, לפעמים נכנסת ולפעמים לא. מי שמכיר את המנטרות החוזרות שלי יודע אולי שאני מקטלג לא מעט מהדברים הללו תחת פרק מומנטום. אתמול, הדבר המרכזי שעמד בפני הקבוצה של איטודיס לנוקאווט חד וחלק היה חוסר היכולת של שחקניו לקלוע מבחוץ, כשהם חופשיים לגמרי.
 
את המחצית הראשונה סיימה פנר עם 3 מ-17 לשלוש. את המשחק כולו עם 7 מ-34 כשהשבע הללו כוללות 3 שלשות שנקלעו בחמש הדקות האחרונות. חלק מהטריצות הללו לא מצאו מקומן בטבעת הודות להגנה אקטיבית. בחלק לא קטן עמדו אנשי פנר כשהדבר היחידי שמפריד בינם לבין שלשה קלע הוא האל הטוב והרחום או יום השיבוש הלאומי שמתוכנן להיום. אבל הם החטיאו, וכל החטאה רק עזרה לחזק את ההחלטה ההגנתית. מכבי החליפה, שינתה, הימרה והצליחה. ולא רק כשניק קלאת'ס על המגרש.
 
האזורית, כאמור, הסתייעה באחד המשחקים המועילים ביותר של ווילבקין עבור הקבוצה שהוא כל כך אוהב. גם בזריקות חופשיות לגמרי וגם כשההגנה הגיעה והתייצבה. שימו לב כאן לדריכות של ניבו, שהגיע מוקדם למצב שבו הוא מתקרב, בהמשך לחסימה של מוטלי.

האזורית וההחטאות חשפו את הטורקים לרגעי בלבול, במיוחד כשעלו דורסי ובייליצה החלודים. גם כשהתרגיל (שיש המכנים אותו היי גאפ לואו גאפ) מצא בור גדול באמצע ההגנה.

התאמות
אוקיי. דיברנו על אזורית. על החטאות טורקיות. על ההתחלה הרעה של מכבי תל אביב. על קלאתס. בואו נחבר את האלמנטים הללו לכדי דברים ששיפרה מכבי תוך כדי תנועה. עודד קטש הגיע אל המשחק הזה עם רעיון ליהוקי. מרטין שומר על קלאת'ס. משם, עם הגובה והפיזיות, אפשר להקשות על האיש שיודע למסור, אפשר לבצע חילופים וכו' וגו' ודו'. תיכף נחזור לזה.
 
במקביל, לורנזו בראון הוסט לכיוונו של דיישון פייר. איטודיס, מאמנה של פנר, צפה בעניין והגיב לעניין, כשהתחיל לדחוף את הכדור פנימה בכוח לכיוונו של הפורווארד המצוין שלו. לפעמים זה נגמר אחרי מסירה אחת. כאן, בחסות הסבלנות, זה נגמר בנקודות קלות אחרי המסירה השניה פנימה. כלומר, כדור ראשון פנימה זוכה לתגובה בדמות שמירה כפולה. ואז כדור שני פנימה והיידה.

אוקיי. זה לא עבד. שני הפורוורדים הפותחים של איטודיס, פייר ונייג'ל הייז-דיוויס, עשו במחצית הראשונה מה שבא להם. הראשון סיים עם 15. השני עם 14. מצד שני, כל זה קורה כשכל הקו האחורי של האורחים לא קיים. אחרי 20 דקות עמד ווילבקין על 2 נקודות. גם קארסן אדווארדס. מרקו גודוריץ'? חושך. קלאתס? לא קיים. ושניהם ביחד עם 0 נקודות עגול ונאה.
 
והפוסטאפ של פייר על בראון? הנה, קבלו את גרסת המחצית השניה. אותו האלמנט, בהכנסת כדור פנימה. שימו לב בבקשה לתנועות הידיים על הספסל ואצל ז'ק כהן, כשכולם זועקים לסורקין שהוא יהיה זה שיבוא הפעם לעזור (ולא בולדווין). וקולסון נוגע בכדור, וכולם מתכווצים לכיוון הצבע, וחסימה נהדרת של בולדווין עושה למהלך סוף.

זוכרים את הנקודות של פייר את הייז-דיוויס? עד לסיום המשחק הם קלעו, ביחד, עוד 2 מצטברות. ההחלטה לשים איש גדול על קלאתס התבררה כשיחוק (במיוחד עם קולסון). הדברים, בסוף ואיכשהו, הסתדרו יופי.

למקסם
ג'ון דיברתולמיאו הוא ההגדרה המילונית למילה למקסם. האיש הזה, בעל היכולת המופלאה למתוח צווארו לאחור ולצעוק איי כשמישהו עובר לידו, הוא גם ובעיקר השחקן שלקח את כמות הכשרון המוגבלת שלו פלאס הנתונים הפיזיים להם זכה מהוריו, הכפיל אותם ב-65461312683513515865151 ונהיה שחקן כדורסל מן המניין בליגה השניה בטיבה בעולם. ועל זה צריך להצדיע לו בכל פעם מחדש. לא מאבד ריכוז. נשאר במוד התקפה (בשני צידי המגרש). לא נח לרגע. כפיים.
 
את משחקיה של מכבי תל אביב אני רואה, לרוב, בצוותא עם חבר שלי גור שלף. והוא, אתם יודעים, שיחק לצידו של הדיברתולומיאו המקורי, אחד דרק שארפ (אוקיי, יש שיאמרו שהשארפ המקורי היה בכלל ווילי סימס ז"ל, אבל זה כבר עניין אחר. אני לא. ואני, בכל מקרה, לגמרי #טיםשארפ, וזה גם עניין אחר). ושלף, שמרגיש, נתן לי התראות מוקדמות בכל פעם, מתי ירים דיברתולומיאו את הטריצה. נגיד כבר בתחילתו של המהלך הזה. ג'ון די ידע שהוא זורק. עודד קטש ידע שג'ון די זורק. כל דרי ההיכל ידעו שג'ון די זורק. אוקיי, חבר שלי שלף ידע קצת לפניהם. וביום כזה, ובעונה כזאת, עם 97% מהקו ו-43% ל-3, ג'ון די זורק = ג'ון די קולע. עכשיו הגנה. כמו בצד שבו מתקיפים, דיברתולומיאו הוא אדם ללא גבולות. כלומר, רחוק מלדייק. אבל לא מפסיק לרגע. ואתמול היה אחראי לכמה מהלכי הגנה שעשו הבדל. למשל כאן. פיק אנד רול גבוה של גודוריץ' ומוטלי. דיברתולומיאו מופקד על חבר שלו ווילבקין. כשמוטלי מתגלגל פנימה הוא מוצא מולו את מרטין. ואז כולם מתכווצים פנימה. ניבו, כדרכו בקודש, קופץ בלי קשר לכלום. ז'ק נכנס לצבע. דיברתולומיאו גם. למשל כאן, במהלך ההגנתי החשוב של המשחק. כדור של פנר, במצב של לקלוע ולהפוך את המשחק. ושימו לב לאלמנטים שאיתם התחלנו. מרטין על קלאתס. על פייר שומר גארד, שהפעם קוראים לו ג'ון די. כשהכדור הולך פנימה, מגיעה העזרה של ניבו. וקולסון, שמפחד בשלב הזה מגודוריץ' – ובצדק – רץ לעברו ומשאיר וואחד בור בפנים. אבל יש דיברתולומיאו שמזהה, מגיב, חוטף ומנצח משחק שיכול לעשות הבדל של עונה. שלוש נקודות לסיום:

1.סורקין - על רקע הנסיגה המובהקת של ניבו, אי אפשר להתעלם מהנסיקה המחודשת של רומן סורקין. את המשחק אמש סיים הסנטר הפותח עם מדד פלוס מינוס של 15 לכיוון הלא נכון. סורקין? בפלוס 14. וזה לא רק המדד הזה, אלא גם כל פרמטר וקטגוריה שתחברו. וכל זה, אם תשימו לב, כשסורקין מקפיד לחטוף בומבה/ לדמם/ להיפצע/ להיתפר כמעט מדי משחק. אחלה רומן.

2.ז'ק – ההחתמה של בריימו במכבי סימנה את תחילת עידן הקרח של ג'ייק כהן, המכונה (נו, אתם יודעים איך הוא מכונה). מאז משחק החוץ מול אולימפיאקוס שיחק ז'ק מול הכוכב האדום. וזהו. ואמש הסתיים לו העידן. דף הסטטיסטיקה של כהן לא מרשים במיוחד, על הנייר, אבל יש פרמטר אחד שצריכים לקחת בחשבון. פנר סיימה את המחצית הראשונה עם 11 כדורים חוזרים בהתקפה. במחצית השניה זה כבר הלך לה הרבה יותר קשה. וז'ק, דווקא הוא, היה מהגורמים המשמעותיים לכך, עם 5 ריבאונדים (4 בהגנה) שליקט ב-20 דקותיו.

3.חישובים – אז ככה: כל מה שצריכים לדעת כדי לחזות מי תהיה בפלייאוף הוא לחלץ את מספר הקסם שמבטיח שמיניה. שזה אמור להיות 18. או 19. עם 7 משחקים בקנה ו-14 נצחונות בכיס, המספר הזה לחלוטין בהישג יד. העניין הוא שהוא גם בהישג יד של בסקוניה, פרטיזן (15 לכל אחת מהן מצד אחד, אבל לוח משחקים קשוח למדי מצד שני), זלגיריס (14, אבל יש לה עוד 5 משחקי בית) ואנדולו (13, אבל עוד 6 משחקי בית). ואני מניח לרגע בצד כל מיני תאוריות פרועות של ולנסיה, בולוניה ואפילו הכוכב האדום או מילאנו. הקיצר, נהיה חכמים יותר בסוף השבוע הזה. ואם לא, אז תוך שבועיים-שלושה-ארבעה, בלי נדר.