את הטקסט הבא נפתח במידע הברור: לעודד קטש עדיין אין חוזה לעונה הבאה. הנסיבות ברורות, הקשיים ידועים, אבל המצב הזה הוא מצב נתון. אפשר (בינתיים, ממש לרגע) לדפדף את הנושא הזה הלאה. כי מה שחשוב באמת זה לא מה שיקרה בעונה הבאה או בזו שאחריה, אלא מה שיקרה הערב (21:45, 5SPORT): קטש ינהל משחק שהוא חיכה לו מהרגע שבו הוא החליט לפרוש מכדורסל והפך למאמן. המשחק הערב הוא משחק הקריירה של עודד קטש. לא פחות.

קריירת האימון של קטש היתה סוג של רכבת הרים, עם הרבה עליות ומורדות. מספיק רק להיזכר בג׳וב הקודם שלו, כמנהל המקצועי של גלבוע/גליל עד לפני פחות משנתיים, כדי להבין את גודל המנעד וכמה נזילה היא קריירה של מאמן. קטש, שהיה נער הזהב של הכדורסל הישראלי, סומן גם ככזה שיכול להיות המאמן הגדול הבא, וקיבל את ההזדמנות ביורוליג כבר בשנת 2007/08, אבל אז הוא עוד לא היה בשל להיות מאמן מכבי תל אביב. הוא גם אמר את זה בעצמו. בסיבוב השני שלו ביורוליג, בפנאתינייקוס, הוא הגיע לסיטואציה כמעט בלתי אפשרית, ולמרות שזכה בדאבל, פוטר. במקרה הזה, הוא הרגיש יותר שהוא מוכן ומתאים לרמה הזו ושנעשה לו עוול.

אבל היום, כשהוא בן 49 ואחרי כמעט 20 שנות קריירה, קטש במקום הנכון. בזמן הנכון, עם הקבוצה הנכונה. הוא תמיד האמין בעצמו, ידע שהוא יכול להיות מאמן ששייך לטופ האירופי. הוא רק היה צריך לשים את הרגל בדלת, להוכיח לכולם את מה שהוא וסובביו בטוחים בו כבר שנים.

מאמן של שחקנים
אם עודד קטש אכן יעלה את מכבי ת״א לפיינל פור, ההישג יהיה אדיר שבעתיים: לא רק שהוא ישבור בצורת של עשר שנים שבה זוללת התארים מתל אביב נעדרה ממעמד השיא של הכדורסל האירופי, הוא יעשה זה נגד כל הסיכויים. ולא כקלישאה. זו באמת היתה עונה כמעט חסרת סיכוי שבה כל מה שיכול היה להשתבש, השתבש. אבל קטש ידע להעמיד את הסגל הזה כל הזמן על הרגליים.

״יכול מאוד להיות שעם כל מאמן אחר, הקבוצה הזו מתפוררת״, הודה אחד מאנשי מכבי תל אביב. ״במידה מסוימת, עודד החזיק פה כמעט את כל המערכת על הגב. השחקנים סומכים עליו ברמה המקצועית, אבל בעיקר ברמה האישית. זו היתה שנה שבה כל המערכת היתה צריכה להתנהל ברגישות עם השחקנים, בעיקר הזרים, ולעודד יש חלק מרכזי בזה שהקבוצה הזו נשארה ביחד״.

קטש. עבר לא מעט עליות ומורדות בקריירה (ניר קידר)

לאורך השנים, במיוחד בתחילת הקריירה של קטש כמאמן, היו עליו ביקורות שהוא קצת יותר מדי קרוב לשחקנים שלו. שהוא כאילו אחד מהחבר׳ה, מאמן שלא בהכרח מקפיד על הדיסטנס המקובל אצל מאמנים מהדורות הקודמים. אבל קטש בגרסת 2024 מצא את האיזון, את מערכת היחסים הבריאה בחדר ההלבשה. והשחקנים שלו מחזירים לו באותו מטבע.

״אם היה לנו מאמן שצועק על השחקנים, שרק מבקר אותם, במיוחד בעונה הזו, לא היינו מצליחים לעבור את מה שעברנו העונה״, אמר עליו ווייד בולדווין בראיון בערוץ הספורט. ״הוא מתמודד עם לחצים לא פשוטים, מצפים ממנו לנצח כל משחק, ועדיין הוא הצליח לשמור חבורה של 13-14 אנשים ביחד. כל הזמן. עודד מנסה ליצור בכל יום, בכל אימון, את סביבת העבודה החיובית ביותר עבור כולם, ולכן כולם נשארו מחויבים ושמחים גם בתקופות הקשות. כשחקן שחווה כל מיני סוגי מאמנים, אני מעריך את זה יותר מכל דבר אחר״.

הדברים האלה של בולדווין לא הגיעו בחלל ריק ולא היו מס שפתיים. עם כל שחקני מכבי לקטש יש שפה משותפת כלשהי, שמושתתת על הערכה הדדית. את בולדווין עצמו, קטש למד להכיל ״על יתרונותיו וחסרונותיו״, כפי שהוא אמר מספר פעמים. הוא הבין ששחקן כמו בולדווין, שנוטה לעיתים לאבד את הראש, לא צריך לנסות לאלף, אלא פשוט להכיל. גם כשהוא טועה.

אבל זה לא רק בולדווין. כשלורנזו בראון חווה ירידה חדה ביכולת, קטש חזר ואמר - גם אחרי המשחקים הכי פחות טובים שלו - שהוא המנהיג של הקבוצה והוא תמיד יאמין בו. את הפירות, אגב, הוא קוצר עכשיו, כשבראון הוא אחד המצטיינים בסדרה מול פאו. הציטוטים של ארגין עתמאן על לוקה וילדוסה (״כמו שהוא משחק, שלא ידרוש יותר דקות״) רק לפני מספר שבועות לדוגמה, הם ההיפך הגמור.

מעולם לא תשמעו את קטש אומר מילה רעה על שחקנים שלו, להיפך - הוא כמעט ״מתנצל״ מדי פעם אחרי משחקים כשהוא מרגיש בדיעבד שהוא לא נתן מספיק דקות לשחקנים מסוימים.

עתמאן. הפוך מקטש בגישה (Getty)

אבל לתלות את ההצלחה של קטש רק ביחסים האישיים זה לעשות לו עוול. אפשר לומר שכמעט כל השחקנים במכבי ת״א הנוכחית משחקים את הכדורסל הטוב ביותר בקריירה שלהם תחת קטש. בולדווין מועמד ל-MVP, בונזי קולסון הפך לסמול פורוורד מהטובים באירופה, ג׳וש ניבו, שהגיע כסנטר יורוליג בהתפתחות, הפך למפלצת ובעונה הבאה ישתדרג ככל הנראה לחוזה מיליונים במילאנו; ג׳ון דיברתלומיאו, שנמצא כבר במכבי כבר 7 שנים, היה עד הפציעה בכושר הטוב ביותר שלו מאז שהגיע, ג׳ייק כהן - שהיה למשך שנים רבות שחקן רק ליגה טוב - הפך לשחקן חמישייה שמשפיע ביורוליג; רומן סורקין עשה התקדמות גדולה, תמיר בלאט עשה עוד קפיצה קדימה בהשוואה לאלבה ברלין, כשגם אנטוניוס קליבלנד וחסיאל ריברו השתפרו ככל שהעונה התקדמה; בראון אמנם היה בנסיגה העונה, אבל בעיקר עקב הפציעה, ובעונה שעברה שיחק - ובפער גדול - את הכדורסל הטוב בקריירה שלו; וכשכל שחקן מוציא מעצמו את המקסימום, זה כנראה אומר שיש פה מגמה. מקרי זה בטח לא.

למרות הכל
זו היתה עונה שבה קטש התמודד עם אתגרים שאף מאמן לא התמודד איתם, בטח לא במכבי. הוא היה צריך להחזיק סגל למרות מלחמה ארוכה, אזעקות ומתקפת טילים מאיראן. למרות עשרות טיסות, למרות שלקבוצה לא היה בית, למרות שהשחקנים והמשפחות שלהם חיו על מזוודות. למרות שלקחו לו ולקבוצה שלו את הנכס הגדול מכולם - יד אליהו. למרות משבר גדול בינואר, שכלל כמה תבוסות וכמה קריסות היסטוריות, כמו איבוד ה-24 הפרש בבלגרד. למרות קיצוץ רוחבי, למרות שביתת זרים. למרות שגם לו, באופן אישי, היה ממש קשה.

כשהנהלת מכבי ת״א החליטה לקצץ 15% משכר כל העובדים במועדון, זה הרי כלל גם אותו. ובזמן שהזרים בחרו שלא להגיע לשני משחקים בישראל והמצב במכבי היה כאוטי כפי שלא היה כנראה מעולם, הוא היה זה שהתייצב מול המיקרופונים פעם אחר פעם והיה היחיד שבפועל הסביר את המצב. שניסה לתווך את הקושי - לשחקנים, לאוהדים (שחלקם כבר בתסריטים הפסימיים את כל הדבר הזה מתפרק) - בזמן שהוא בעצמו התמודד עם אותו קושי בדיוק.

ובמקביל, האירוע הכי קשה עבור קטש היה ברמה האישית, והיה טרגדיה עבור כל עולם הכדורסל הישראלי: הוא נפרד העונה מהחבר הכי טוב שלו, ליאור ליובין, שהלך לעולמו אחרי שנאבק מספר חודשים במחלה קשה. לפני אחד ממשחקי החוץ העונה, כשליובין כבר היה בימיו האחרונים, קטש נסע אליו להיפרד. רצה להגיד לו שלום בפעם האחרונה, כי ייתכן שהסוף יגיע כשהוא לא יהיה בישראל. דמיינו רק כמה מורכבת הסיטואציה הזו, של לאמן משחק כדורסל ברמת יורוליג, בידיעה שהחבר הטוב ביותר שלך על ערש דווי. ליובין אכן נפטר ימים ספורים לאחר מכן.

המהפך
גם בעונה שעברה קטש היה במרחק של 40 דקות מפיינל פור. אבל אז המצב היה אחר. בעצם ההגעה לפלייאוף ולמשחק החמישי מול מונאקו, קטש עשה את שלו. הוא הוביל את מכבי ת״א לשמונה האחרונות - בעונה בלי מגיפות עולמיות או מלחמה ברוסיה - לראשונה מאז 14/15. הוא הפסיד לקבוצה שהגיעה עם יתרון ביתיות, אבל חשוב לא פחות - הגיעה עם המשכיות משמעותית מהעונה הקודמת. קטש סימן הפער הזה, בין הקבוצה שלו שהורכבה מאפס, לבין זו מהנסיכות - שנשענה על אותם עוגנים שהובילה אותה לפלייאוף עונה קודם לכן.

ניבו. עשה קפיצה משמעותית תחת קטש (Getty)

לפלייאוף הזה קטש אמנם מגיע שוב בלי יתרון ביתיות (אם כי בעונה בלי מלחמה - ייתכן שמכבי היתה גם מסיימת בין 4 הראשונות), אבל עם אותה המשכיות בסגל שעבורו היא המפתח עבור כל קבוצה מצליחה. בעניין הזה, פנאתינייקוס של העונה הנוכחית מזכירה קצת את מכבי של העונה שעברה, קבוצה שחוברה לה יחדיו בקיץ.

בדיוק כמו בעונה שעברה, הצהובים גנבו משחק אחד בחוץ, אלא שהפעם - הם ידעו לשמור על הביתיות ולנצח במשחק מספר 3. וייתכן שזה כל ההבדל. זה אותו ניסיון יורוליג שהיה חסר לקבוצה הזו, וכנראה גם לקטש עצמו, במאני טיים של העונה שעברה - וכעת עזר לה להתגבר אפילו על החסרון של בולדווין בשני המשחקים האחרונים.

והסדרה הזו מוציאה מקטש דברים שלא ממש ראינו ממנו בעבר. במשחק השלישי, שילוב הידיים המוכר התחלף בתזזיתיות ובלא מעט עצבים על הקווים. הוא אפילו צעק לעבר אחד מאנשי מכבי במהלך המשחק שהוא מפריע לו להתרכז במשחק. ״אני מודה, המשמעות של המשחק הזה גם השפיעה על הדרך שבה התנהלתי על הקווים״, הוא אמר בסיום משחק מספר 3. ״זה לא משהו שאני בא איתו מהבית, זה קורה תוך כדי המשחק, ולפעמים אני מרגיש שזה המסר שהשחקנים שלי צריכים, כדי שהקבוצה תהיה יותר טובה״.

גם האוהדים מבינים את זה, שהקבוצה העונה יותר טובה. שהיא בגרף לינארי ומתמיד של התקדמות, שמקביל בצורה כזו או אחרת ליחס של אוהדי מכבי ת״א כלפי קטש. הם היו אמביוולנטיים כלפיו מהרגע הראשון. מצד אחד מדובר בסמל צהוב, אבל מצד שני הוא הגיע בקיץ שעבר לא כבחירה הראשונה. ההנהלה הרי חלמה על צ׳אבי פסקוואל או על אנדראה טרינקיירי, ובסוף ״התפשרה״ על קטש. והאוהדים הרגישו את זה.

מספיק היה לראות את השיח סביב קטש ברשתות החברתיות במהלך העונה שעברה. אוהדים רבים קטלו אותו - החל משפת הגוף המשדרת אדישות ועד ההגנה שנראתה לא מתפקדת. אבל בעונה הזו, גם אחרוני המבקרים של קטש, כך נראה, התהפכו לגביו. לכל בר דעת ברור שכל מאמן אחר, במיוחד זר, לא היה מצליח לתפקד בתנאים האלה אחרי ה-7 באוקטובר. וכנראה לא היה מצליח להוציא מהקבוצה הזו מה שקטש מצליח להוציא.

בולדווין מול מונאקו. במכבי ת“א לא שוכחים את הסדרה הזו (Getty)

לפני המשחק הקודם, כמה מהרוטינות הרגילות חזרו. דברים קטנים שהיו פעם טריוויאליים, כמו שירי שחקן לפני פתיחת המשחק, והעונה חדלו מלהתקיים מהרגע שהמשחקים עברו לבלגרד. אוהדי מכבי שרו לכל שחקן ושחקן, וכשסיימו עברו למאמן. ״עודד מלך ישראל״, הם קראו במשך רגעים ארוכים, בעוצמות ובדציבלים שאף שחקן לא קיבל.

שכולם יידעו
וכן, יש את העניין הקטן הזה, החוזה לעונה הבאה. היום, בנקודת הזמן הזו, לראשי מכבי תל אביב ברור שקטש צריך להיות המאמן בעונה הבאה. אבל חוסר הוודאות הכלכלי עקב המלחמה ואי מכירת המנויים שמים בסימן שאלה גדול כל תכנית לקראת העונה הבאה, גם בנוגע לקטש.

יכול להיות שאם, נניח, בתחילת העונה הזו קטש היה קונצנזוס בקרב כל מי שקשור למכבי ת״א כפי שהוא היום, המצב הזה היה נמנע. שהרי במהלך העונה שעברה קטש כבר היה עם רגל וחצי בחוץ, וגם בעונה הנוכחית היו תקופות שבהם היתה חוסר שביעות רצון ממנו, לכן גם עניין החוזה - שהיום נראה ברור - לא נסגר כבר אז.

עכשיו המצב הוא אחר: כי לא רק שמכבי נמצאת בקשיים כלכליים עקב העובדה שמכירת המנויים לא החלה, כל הישג של קטש רק מעלה את המחיר שלו לקראת העונה הבאה. עניין נוסף שמעלה את המחיר, כמו בכל שוק, הוא הביקוש - ואחרי העונה הזו, למאמן הישראלי נפתחו יותר דלתות גם בקרב קבוצות יורוליג אחרות. שלא לדבר על הפועל ירושלים, שמוכנה להשקיע הרבה מאוד כסף כדי לראות קטש חוזר לארנה. אלא שהכיוון של קטש בעונה הבאה הוא להישאר ביורוליג, אם במכבי ת״א או אם בקבוצה אחרת.

עודד קטש השחקן היה מאלה שהכל היה נראה קל עבורם. הוא היה כוכב מהרגע שהכדור התחבר לו ליד. קוסם על הפרקט, שזכה בתארים ואפילו קיבל חוזה בניו יורק ניקס - ולכו תדעו לאן הקריירה שלו היתה יכולה להגיע אם לא השביתה ההיא ב-1998 ואם לא הפציעה שגרמה לו לפרוש בגיל 26. כמאמן, הדרך שלו היתה אחרת. קשה יותר, תלולה יותר, הרבה פחות חלקה. והערב, כל מסלול הקריירה של קטש - העליות והמורדות, ההצלחות והאכזבות - מתנקז לערב אחד. למשחק אחד. לחותמת הסופית למה שבתוך תוכו הוא תמיד ידע. עכשיו הגיע הזמן שכולם יידעו.

קבוצה		מש’	נצ’	הפסד	הפרש
1	ריאל מדריד	34	27	7	243
2	פנאתינייקוס	34	23	11	172
3	מונאקו	34	23	11	99
4	ברצלונה	34	22	12	120
5	אולימפיאקוס	34	22	12	117
6	פנרבחצ`ה	34	20	14	135
7	מכבי תל אביב	34	20	14	30
8	באסקוניה	34	18	16	-18
9	אנדולו אפס	34	17	17	16
10	וירטוס בולוניה	34	17	17	-78
11	פרטיזן בלגרד	34	16	18	-20
12	ארמאני מילאנו	34	15	19	14
13	ולנסיה	34	14	20	-96
14	ז`לגיריס קובנה	34	14	20	2
15	באיירן מינכן	34	13	21	-120
16	הכוכב האדום בלגרד	34	11	23	-52
17	וילרבאן	34	9	25	-213
18	אלבה ברלין	34	5	29	-353

עודד קטש תמיד ידע. עכשיו הגיע הזמן שכולם יידעו