הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

על 4 שחקנים עומד עולם הטניס. ואיזה מופלא הוא היה ב-2012

פדרר, דיוקוביץ', מארי ונדאל התחלקו בתארי הגראנד סלאם, אך לכל טניסאי היה נרטיב שונה לחלוטין. השווייצרי שוב הפך לטוב ביותר על המגרש, הסרבי התגבר על מוות טראומתי, האלוף האולימפי עלה לגדולה ורפא מנסה לחזור. סיכום שנה

מאיה רונן
מאיה רונן  17.11.12 - 11:40
ארבעת המופלאים. פדרר, נדאל, מארי ודיוקוביץ' (צילומים: gettyimages)
ארבעת המופלאים. פדרר, נדאל, מארי ודיוקוביץ' (צילומים: gettyimages)

2012 הייתה השנה שבה התברר סופית שעל ארבעה שחקנים עומד עולם הטניס. זו לא רק החלוקה השיוויונית של תארי הגראנד סלאם, אלא בעיקר העובדה שהתקבעו להן יריבויות מסקרנות בתוך הרביעייה: פדרר-נדאל הקלאסים, נדאל-דיוקוביץ' העל-אנושיים, דיוקוביץ'-מארי החברים הטובים שיוציאו זה לזה את המיץ, מארי-פדרר, שמתחרים על מי יבכה אחרון וכמובן דיוקוביץ'-פדרר, שמגדירים מחדש את הקלישאה "זה לא נגמר עד שזה נגמר".

כל מפגש בין צמד מהארבעה הללו הפך להיות טעון בהיסטוריית מפגשים, משוחק ברמה הכי גבוהה של טניס, ובעיקר אתגר כל אחד מהשחקנים להתעלות כדי לנצח. לטעמי כאוהדת, השנה הזו הייתה בסימן של התבגרות אצל כל אחד מארבעת המופלאים, ואצל כל אחד היא התחוללה ברובד אחר של האישיות והמשחק, ומסומנת ברגע מכונן אחד השנה.

נובאק דיוקוביץ': "סבא שלי לימד אותי לא לוותר לעולם"
ב-19 באפריל, המדורג ראשון בעולם התחמם לקראת המשחק שלו מול אלכסנדר דולגופולוב במונטה קרלו, כשקיבל את ההודעה על מות סבו. ולדימיר היה האדם הקרוב ביותר לנולה, שהגדיר אותו לא פעם כגיבור שלו וכמי שנותן לו השראה. הוא ירד ממגרש האימונים בדמעות, והחליט לעלות למשחק למרות העצב הגדול. זה הסתיים בניצחון לאחר שחזר מפיגור מערכה, בידיים שנישאו לשמיים בגעגוע, ובבכי מרגש בעודו אורז את חפציו.

כאוהדים, אנחנו לעתים שוכחים שמדובר בשחקנים שהם קודם כל בני אדם, בוודאי כשהם מציגים יכולות גופניות על-אנושיות. 2012 הייתה השנה הקשה בחייו האישיים של נובאק, כשלצד אובדן הדמות המשפיעה בחייו, ראה כיצד אביו מתמודד עם מחלה מסכנת חיים.

זאת, בנוסף ללחץ הטבעי שקיים בהיותך המדורג ראשון בעולם, והציפייה לשחזר שנה נדירה כמו זו שחווה ב-2011. נולה עמד בכל המבחנים הללו בגבורה, הוכיח שהוא אכן בדרך להיות אגדת טניס, ושלא מדובר היה בשנה חד פעמית. ההתבגרות הנפשית נכפתה עליו בנסיבות עצובות ודיוקוביץ', ששוב סיים את השנה כמדורג ראשון בעולם, הראה עד כמה הפנים את המסר של סבו – לא לוותר לעולם.

רוג'ר פדרר: "התאומות שיפרו את המשחק שלי יותר מכל דבר אחר"
לאבא רוג'ר היה חלום אחד – שהבנות שלו יהיו גדולות מספיק כדי לראות אותו זוכה בגראנד סלאם. כשזכה באוסטרליה 2010 הן היו בסך הכל בנות חצי שנה, ומשם החלה בצורת ארוכה, שלרבים היה ספק אם אי פעם תישבר. ב-2011 כולם דיברו על כך שפדרר חצה את גיל 30, ושאולי הוא כבר מבוגר מכדי לעמוד בקצב ובסגנון הטניס של שלושת יריביו בצמרת. היו שייעצו לו לפרוש, אבל הוא היה נחוש ש-2012 תהיה אחרת, ואכן בשנה הזו הוא שיחק משחק טניס מהטוב בחייו, כפי שהעיד על עצמו.

השיא היה, כמובן, בזכייה השביעית בווימבלדון, כשהבנות החמודות ישבו עם קוקיות ביציע מסמנות עם האצבע "זה אבא!", ומוחאות כפיים. נדמה לי שברגע הזה פדרר השלים מעגל. הוא הוכיח לעצמו ולעולם שהוא עדיין רלוונטי ובעיקר, מיילה-רוז ושרלין-ריבה ראו את אביהן בגדולתו. כמו שאנחנו רגילים כבר כל כך הרבה זמן.

אנדי מארי: "אני מתקרב"
בעיניי הרגע המשמעותי בהתבגרות של אנדי מארי השנה לא היה הזכייה ב-US OPEN וגם לא מדליית הזהב האולימפית. הרגע המכונן היה ההפסד בגמר ווימבלדון, שבו לא יכול היה לעצור את הדמעות מול הקהל הביתי שעמד על הרגליים והריע לו. במשך השנים הסקוטי לא היה אחד שקל לחבב או להביע אמפתיה כלפיו. הקללות, הבעות הפנים וההלקאה העצמית שאיפיינו אותו בשנותיו הראשונות בצמרת הדירוג היו בעייתיות בדרך להפיכתו לכוכב-על.

בשנה-שנתיים האחרונות הוא התבגר ולמד לרסן עצמו בפן הזה, ובהפסד שלו באול אינגלנד קלאב, מול הקהל שלו, מארי ריגש כל צופה. "אני מתקרב", הוא הבטיח לקהל מבעד לדמעות, והשאלה הגדולה שעמדה באויר הייתה האם הוא אכן יצליח לעמוד במבחן הגדול ובנטל שעל כתפיו. האם הוא יצמח מתוך ההפסד הזה, או ישקע במשבר עמוק יותר? את התשובה קיבלנו מיד, באולימפיאדה משובחת על אותם מגרשים ממש ובזכייה שלו בארצות הברית מעט אחר כך.

בבת אחת נשרה ממנו תדמית הלוזר, ולנגד עינינו צמח ספורטאי שנותן את כל כולו, שמשפר את הטניס והיכולות הגופניות שלו כל הזמן, שהתקרב והתקרב, עד שנגע בלי שום סימני שאלה, והוריד כל ספקה באשר לשייכותו לרביעיה הגדולה.

רפאל נדאל: "עוד יום אימונים קשה"
זה סטטוס הפייסבוק של רפא נדאל מיום רביעי האחרון. בדף שלו הוא מאפשר לאוהדים לעקוב אחר קצב ההחלמה מהפציעה, כשלצד כל סטטוס מצורפות תמונות שלו מחדר הכושר ומטיפולי הפיזיותרפיה. כבר חמישה חודשים שהוא מחוץ למגרשים, לאחר אותו הפסד סנסציוני ללוקאש רוסול בווימבלדון, והבשורה על פציעה חמורה בברך שדורשת תקופת החלמה ארוכה.

זו תעלומה גדולה איזה רפא יחזור בשנת 2013. תהליך ההתבגרות שלו לאורך השנים מלווה בצד הפיסי והנפשי כאחד. בפציעה החמורה שלו ב-2005 הוא העיד שנכנס לדכדוך עמוק, עד שהחליט להילחם בכל האמצעים למען הענף שהקדיש לו את חייו. ב-2009, לאחר עוד פציעה חמורה שבגינה אף הפסיד את התואר הקבוע ברולאן גארוס, הוא נכנס לתקופת התאוששות ממנה חזר כטניסאי גדול אף יותר, בדרך לזכייה בשלושה תארי גראנד סלאם ב-2010.

אין שום ספק שנדאל הוא הלוחם האולטימטיבי, במגרש ומחוצה לו. בכל שנה הוא משפר אלמנט בטניס שלו, ובמהלך משחק הוא לא יוותר על אף נקודה. היה לי המזל לראות אותו בשיאו, רגע לפני הפציעה הנוכחית, בגמר רולאן גארוס 2012. מהמושב שלי ביציע, כל פורהנד שלו הרגיש כמו הנפת חרב, והיכולת שלו על החימר מעוררת השתאות משום הצפייה בדבר שהוא מושלם. הגשם כמובן הרס לי את החוויה, ואת ההנפה של הגביע  ראיתי למחרת על המסך בשדה התעופה. כמו רבים אחרים, לא שיערתי שייתכן שזהו התואר הגדול האחרון של נדאל. 2013 תיתן את התשובה לשאלה המסקרנת ביותר ש-2012 השאירה פתוחה: האם זו פציעה אחת יותר מדי, ומארבעת הגדולים, תישאר רק שלישיה? ברגעים אלה ממש נדאל עובד הכי קשה שהוא יכול כדי שזה לא יקרה.