הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

הטוב מכולם, השנוא מכולם: למה לא אוהבים את ג'וקוביץ'?

ג'וקוביץ' הפך לאחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה עם 20 גראנד סלאמים. בצל הביקורת על החיסון והמצב באוסטרליה, הסרבי מקבל ביקורת חסרת תקדים בעולם הטניס ובעולם הספורט. ההסבר בפנים

רועי ויינברג
רועי ויינברג  08.01.22 - 10:00
(Getty)
(Getty)

כל מערכות היחסים מורכבות ברמה כזאת או אחרת. בין אם אלו מערכות יחסים של שני אנשים, או מערכות יחסים של אדם עם ציבור, קהל. מאז ומעולם ספורטאי ענק התמודדו עם עליות ומורדות ביחס של הקהל אליהם: קריאות בוז לצד מחיאות כפיים סוערות, פסלים שנבנים בדמותם לצד זריקת חפצים מהיציע. למרות הכל, נדמה שאין אף ספורטאי ענק שחווה את שנאת הקהל כמו נובאק ג'וקוביץ'.

לא מעט ספורטאים גדולים קיבלו המון ביקורת לאורך הקריירה, אך קשה לחשוב על ספורטאי גדול כל כך, אחד משלושת הגדולים בכל הזמנים בענף שלו (אם לא הגדול ביותר), שמקבל בוז בכל מגרש אליו הוא מגיע. ג'וקוביץ' כזה. בעבר ראינו אותו מתלהב מהבוז ואומר שזה משמש לו כמוטיבציה, אך בגמר אליפות ארה"ב הפתוחה לפני חמישה חודשים זה הרגיש כאילו משהו השתנה אצל הסרבי הבלתי שביר.

ג'וקוביץ' היה יכול לזכות בגראנד סלאם ה-21 בקריירה, ובכך לעקוף את רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, אך הציג טניס רע והפסיד  6:4, 6:4, 6:4. לקראת סיום המשחק הוא החל לקבל, לראשונה אחרי הרבה זמן, תשואות מהקהל. ראו שזה השפיע עליו, הוא גם אמר את זה בעצמו: "נגעתם בנשמה שלי. לא הרגשתי ככה אף פעם בניו יורק או בשום מקום אחר. אני אוהב אתכם, נפגש בקרוב. לא ניצחתי, אבל אני האיש הכי שמח שחי אי פעם".

חמישה חודשים לאחר מכן, ג'וקוביץ' מצא את עצמו במתקן מעצר באוסטרליה, לאחר שככל הנראה הציג תעודת חיסון שקרית לקורונה. מדינת ויקטוריה, בה משוחקת אליפות אוסטרליה הפתוחה, אוסרת על לא מחוסנים להכנס לשטחה והסרבי עלול למצוא את עצמו מגורש בחזרה לסרביה.

אוסטרליה הפתוחה של 2022 הייתה אמורה להיות רגע ההכתרה שלו. כפייבוריט לזכייה בגראנד סלאם, בו זכה תשע פעמים בעבר, הוא היה צפוי לשבור את השיא במגרש האהוב עליו. למרות זאת, כרגע הוא מוצא את עצמו כלוא באוסטרליה, על סף גירוש, ועם כמות אפסית של תמיכה או גיבוי ציבורי. אז למה, בעצם, אנשים לא אוהבים את נובאק ג'וקוביץ'?

פעם זה היה אחרת. כאשר נובאק ג'וקוביץ' רק הצטרף לסבב הטניס, הוא נחשב לרוח חדשה בסבב שמלא באנשים שלא הצטיינו מעולם ביחסי ציבור ובציטוטים מפוצצים כמו רוג'ר פדרר. הגישה המרעננת של ג'וקוביץ' הייתה משהו אחר – החיקויים על המגרש של פדרר או מריה שראפובה, התשובות הקלילות בראיונות אחרי משחקים והגישה הכללית הראתה שהוא רוצה לקחת את הטניס בקלות, כשבמקביל הוא מוצלח מאוד על המגרש.

זה עבד. ג'וקוביץ' פעם עלה למשחק עם מכסחת דשא, פעם אחרת שיחק עם פאה ועשה קטעים קטנים שמשכו אנשים למשחקים. גישה צנועה וקרובה למעריצים, יחד עם חיי משפחה טובים וחיות מחמד שהפכו לויראליות, הפכו אותו לחביב הסבב כאשר פרץ ב-2007-2008. במשך שנים הוא היה אחד השחקנים הטובים בעולם, אך זכה רק בגראנד סלאם אחד, אליפות אוסטרליה של 2008, עד השנה המדהימה של 2011 בה זכה בשלושה מייג'ורס ונעצר רק בחצי גמר הרולאן גארוס מול רוג'ר פדרר בשיאו.

החיבור של המעריצים לג'וקוביץ' לא נבע רק מהגימיקים על המגרש, מהופעת האורח ב"בלתי נשכחים 2" או מזה שהוא שחקן טניס טוב מאוד, אלא גם מסיפור החיים שלו. ג'וקוביץ', סרבי בן 34 החל לשחק טניס בגיל 4. באותה שנה פרצה מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, שהשפיעה אנושות עליו ועל משפחתו. לגדול בסיטואציה של מלחמת אזרחים יכול להשפיע על כל אחד, וקצת בדומה לזלאטן איברהימוביץ' (שגדל לאב סרבי והושפע גם הוא ממלחמת האזרחים ביוגוסלביה), ג'וקוביץ' הפך בהשפעת זוועות המלחמה ההיא לספורטאי כמעט בלתי-שביר.

אי אפשר לשבור אותו. הוא חזר מפיגור 2:0 במערכות מול סטפנוס ציציפאס בחצי הגמר של הרולאן גארוס, ניצח 12:13 את רוג'ר פדרר בגמר האגדי של ווימבלדון 2019 והצליח לשבור גם את רפאל נדאל. הרשימה עוד ארוכה. אם ג'וקוביץ' רוצה ניצחון, הוא יעשה הכל כדי להשיג אותו. זה בדיוק מה שאנחנו מצפים לו מהספורטאים שלנו, והיה אמור להפוך את "הג'וקר" לאחד הספורטאים האהובים בעולם, או לפחות למי שזוכה לקהל מעריצים נאמן כמו פדרר או נדאל.

אחד הרגעים שבהם ראינו את השנאה הזאת בצורה הבולטת ביותר היה גמר ווימבלדון 2019, כאשר הוא ניצח את רוג'ר פדרר. ברגע הזכייה ג'וקוביץ' קיבל קריאות בוז חסרות תקדים, לא מובן מאליו בהתחשב במסורת הארוכה והאיפוק הנהוג בווימבלדון, אבל זה היה רק רגע שפוצץ מתיחות של שנים סביב ג'וקוביץ'.

הפסקות שירותים ארוכות בין משחקונים או מערכות, קריאה לטיפול רפואי בפציעות תמוהות שאחריהן הוא חוזר בכושר שיא ומנצח מערכות רצופות, חגיגות שנתפסות כמתריסות כלפי הטניסאי היריב והדומיננטיות החריגה הפכו אותו לשנוא הקהל. אם כל זה לא הספיק, יש גם את התגובות הארסיות כלפי סימון ביילס והמשבר הנפשי בזמן המשחקים האולימפיים.

חשוב לדבר על החלק האחרון. בין 2011 ל-2016 הוא זכה ב-11 מתוך 24 טורנירי מייג'ורס (אליפות אוסטרליה, רולאן גארוס, ווימבלדון ואליפות ארצות הברית) והגיע לשבעה גמרים נוספים. ג'וקוביץ' היה השחקן הטוב בעולם בהפרש עצום, בהתחשב בדעיכה של רוג'ר פדרר ורפאל נדאל שהחלה באותו זמן עד לקאמבק של השניים.

הדומיננטיות הזאת, ואותם טריקים ספק-חוקיים שנועדו לעזור לו לשמור על היתרון, לא היו אהודים במיוחד. בנוסף לזה, הוא נכנס לעולם שהיה חצוי בין מעריצי פדרר ונדאל והפך אותו לשלו. נובאק לא אלגנטי ונייד כמו פדרר בשיא, ולא כוח פיזי עליון כמו נדאל. כל אחד מהם משך מיליוני מעריצים בזכות היכולות האלה, ולא לגמרי ידעו איך לאכול את ג'וקוביץ'. פתאום מגיע מישהו חדש, מפסיק משחקים וממשיך אותם כשזה מתאים לו, וזוכה בכל התארים. אתם הייתם אוהבים אותו?

בדומה ליותר מדי דברים בחיים שלנו, הקורונה רק העצימה את הבעיות. ג'וקוביץ' חטף המון ביקורת ציבורית, מוצדקת, לאחר שארגן טורניר באמצע הגל הראשון והוביל להדבקתם של רבים, כולל הוא עצמו. הביקורת על חוסר האחריות המשיכה עם סירובו להתחסן, אך בגמר ארצות הברית של 2021 זה באמת הרגיש שמשהו משתנה.

בפועל, זה לא קרה. ג'וקוביץ' עדיין לא מחוסן, אך הגיע לאוסטרליה לאחר שקיבל אישור מהנהלת התחרות. הממשלה האוסטרלית לא אישרה לו להגיע למדינה וכרגע הוא תקוע באמצע, במתקן מעצר סמוך לנמל התעופה, במה שהפך לתקרית דיפלומטית בין סרביה לאוסטרליה.

בסרביה, מדינת מוצאו של ג'וקוביץ', הוא גיבור לאומי. האהדה לה הוא זוכה במשחקים בבלגרד או כחלק מנבחרת הדיוויס עצומה, והכישלון בטוקיו (בה הפסיד בחצי הגמר ובקרב על מדליית הארד), ושם הוא זוכה לגיבוי מוחלט. אפשר להבין מדוע: הוא מייצג ערכים חשובים מבחינת העם הסרבי והספורטאי המוצלח ביותר שיצא אי פעם מהמדינה.

 

הביקורת הנוכחית מוצדקת. מבלי להיכנס לתוך דיוני הקורונה המתישים, ג'וקוביץ' הפר את החוק של ממשלת אוסטרליה כאדם לא מחוסן שנכנס למדינה שאוסרת על כניסתם. לפי ראש הממשלה האוסטרלי, ג'וקוביץ' הוא שוהה בלתי חוקי.

הפרשה הזאת היא כתם נוסף במורשת של ג'וקוביץ', שתשאר שנויה במחלוקת. אין עוררין על כך שהוא אחד הטניסאים הגדולים בהיסטוריה, אין ספק שלא אוהבים אותו וזה הולך להשפיע על כל דיוני המורשת, גם אם הוא יגיע להישגים אובייקטיביים גדולים יותר מפדרר או נדאל.

ספורט, בסופו של דבר, קיים בשביל הקהל. גם מבחינת הכסף שמניע את הענף, גם מבחינת המשמעות שלו (בלעדיו ג'וקוביץ' היה יכול לשחק בספורטק הקרוב למקום מגוריו). אם הקהל לא אוהב אותך, אתה באמת ספורטאי כל כך גדול? בתור מי שנכנס באמצע העידן של פדרר ונדאל, לג'וקוביץ' היה סיכוי לזכות באהדה על חשבון השניים שהפכו לשם נרדף לטניס? אין תשובה חד משמעית.