סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל, לוחם סיירת גולני שנפל בפעילות מבצעית במאי 2020, היה בן יחיד לשני הוריו וספורטאי מצטיין באגודת האתלטיקה של מכבי ת"א. הוא יכול היה לשרת קרוב לבית, בתפקיד נוח יותר, אבל הוא בחר לעצור את הקריירה ולהתגייס לשירות קרבי בצה"ל. ברוך בן יגאל, אביו סיפר במסגרת פרוייקט מיוחד של ערוץ הספורט, "מנציחים מנצחים" על האהבה של בנו לספורט, החיבור לצבע הצהוב וההנצחה שהפכה למפעל חייו.
מאיפה הגיע החיבור של עמית לספורט?
"היינו מנויים בכפר המכביה, בגיל מאוד מאוד צעיר של עמית, המאמן שם אמר לי שזה רק חוג וזה לכיף, אז הוא לקח אותו לאתלטיקה, למשהו מקצועי ורציני. הוא זיהה את הפוטנציאל של עמית. קיבל אותנו מאמן שאימן ברוסיה והשתתף באולימפיאדות. הוא לקח חבורה של ילדים קטנים והפך אותם למכונות ספורט".
"לגדל ילד לעולם הספורט זה כמו דת. אסור לו לאכול חטיפים, אין דבר כזה שתייה מתוקה, או שומן, בטח לא אלכוהול. אתה מגדל ילד עם תזונה מאוד מדויקת, סלט בחמישה צבעים, דיאטנית צמודה ובדיקות דם אחת לחודש, עמית כל כך התחבר לזה. כשעמית היה מקבל מדליות וגביעים, הוא תמיד היה לוחץ יד לזה שהפסיד, קטע ג'נטלמני כזה, לפני הכל תמיד היה לו חשוב לנחם את המפסיד, אף אחד לא אמר לו לעשות את זה, זה היה עמית".
בזכות היותו ספורטאי מצטיין וגם בגלל היותו בן יחיד, לעמית היו כמה אופציות לוותר על שירות קרבי
"המפנה הגדול של עמית היה במסע לפולין. אבא שלי ניצול שואה והוא התקשר אליי ביום שישי ואמר לי שחשוב לו להתגייס לקרבי. אמרתי לא שלא אחתום לו כי הוא בן יחיד שלי. שאלתי אותו אם זה מה שהוא רוצה. אחרי חודשיים שלמים של מו"מ, כבר הבנתי שאין לי סיכוי להילחם עם הילד הזה. כשהגעתי איתו לתל השומר בשביל לחתום על טופס בו אני מאשר לו להתגייס לקרבי, הוא התחיל לרקוד ולהשתולל משמחה. חיבקתי אותו בלשכת הגיוס וביקשתי שישמור על עצמו. הוא התגייס לחטיבת גולני, מהר מאוד הגיע לסיירת גולני, אבל הוא מעולם לא ויתר על הספורט".
עמית בן יגאל ז"ל. התעקש על שירות משמעותי (צילום מתוך אתר איגוד הכדוריד)
עמית היה מאוהב בעולם הספורט, אוהד גדול של מכבי ת"א
"הספורט היה דרך עמית בשביל עמית. היינו בבלומפילד וביד אליהו בלי הפסקה. הוא חי את החולצה הצהובה. כשמכבי הייתה מנצחת בימי חמישי, זה היה עבורו כמו קידוש של אדם דתי. בימי חמישי היינו חייבים לראות את המשחק של מכבי ת"א, או בהיכל או בבית. הוא היה חי את המשחק, כאילו היה עוזר מאמן. הוא נתן אינספור ניתוחים ספורטיביים תוך כדי המשחק. כל מהלך שהשחקנים היו עושים, הוא היה רואה לפני כולם, כאילו הוא ידע מה יקרה, אם הכדור נכנס או לא יכנס. רצתי איתו לחגיגות בכיכר ב-2014, אחרי הזכייה של מכבי ת"א ביורוליג. למחרת היה לו בית ספר והחלטתי לוותר לו על ההגעה שביום למחרת, ואני מורה במקצועי, ידעתי שזה חשוב לו".
"את הבר מצווה של עמית עשינו בכפר המכביה. כל האולם היה מכבי ת"א. הוא ביקש לקחת כמה חברים למשחק של הקבוצה כמתנה לבר מצווה. כשהלכנו לשם הוא היה מאושר, יותר מבטיול הבר מצווה שלו בארה"ב. הוא נהנה הרבה יותר בישראל מאשר בכל מקום אחר בעולם".
איך מתמודדים עם הפרידה מעמית?
"ביום שקרה האסון, כשראיתי שני קציני צה"ל בפתח הדלת, לא חלמתי שתנחת עליי בשורת איוב כזו. שאלתי אותם אם עמית נפצע, והם אמרו לי 'לא'. לא דמיינתי שקיימת אפשרות גרועה יותר. דאגתי לו בלי סוף, אבל לא אמרתי לו את זה כדי לא להדאיג אותו. יום לפני הנפילה שלו, אני לא חיכיתי להודעה והלכתי לישון. כשהודיעו לי שהוא נפל, לא הבנתי שום דבר. לא האמנתי שזה קורה, נכנסתי לחדר של עמית ולא עיכלתי את זה".
"בכל יום שישי, אני משתף את עם ישראל בשכול. לפעמים אני צוחק ולפעמים בוכה. אני עובר מסע שיסתיים רק ביום שלא אהיה כאן. בלי האהבה של עם ישראל, אין סיכוי למשפחה שכולה לעבור את הסיוט הזה. כולם הגיעו לנחם את עמית, 40,000 הגיעו לנחם אותנו בהלוויה שלו, חיילים מכל החטיבות, מפקדים בכירים, במהלך השבעה הגיעו אלפים. כולם הגיעו רק בשביל עמית".
"היו ימים שהייתי ישן בבית הקברות, זה היה גדול עליי. אני גר בבית ענק והוא נשאר ריק. הייתי הולך לישון, מתעורר משינה, מתלבש ויוצא לבית העלמין בגשם. כיסיתי אותו במעיל שלי וכיסיתי לו את הקבר. זה עלה לי בארבעה ימי מחלה במיטה, אבל זה לא היה נשלט. הרגשתי שהמחבל גמר לי את החיים, לא רק את של עמית".
הזר שהונח על ידי קבוצת הכדוריד (צילום באדיבות הפועל רמת גן/גבעתיים)
מתי עשית את השינוי?
"אחרי השבעה הרגשתי צער כל כך גדול, באותו הרגע לא רציתי לחיות יותר, לא הצלחתי לשאת את הכאב. אין לי כלום בעולם, הרגשתי שנשארתי לבד בעולם. יש לי אחים ואחיות, אבל הם לא עמית, רציתי לשמוע את הילד שלי. חיכיתי לשמוע את הצליל שלו, חיכיתי לשיחה שלו בכל לילה. הייתי מסתכל על ההודעות עם עמית, בכולן השמחה הייתה מוטיב מרכזי. רציתי להמשיך אותו, שם החלטתי לבחור בחיים ובשמחה שהייתה לעמית. עשיתי חישוב מסלול מחדש לחיים שלי, הבנתי שאני יכול לצחוק ולשמוח, שאלתי הרבה שאלות, כאבתי, אבל לא התלוננתי. זה ממשיך את עמית".
"כשהייתי בטקס ופגשתי את הרמטכ"ל הקודם, אמרתי לו שאני מקווה שהקדנציה שלו תעבור בלי דפיקות בדלת. הוא אמר לי שעמית הוא 'המת הכי חי שיכול להיות'. אחרי שנפל, עשינו לעמית יום הולדת, הזמנו אמנים ואנשים רקדו ביום ההולדת שלו. עמית ביקש שמחה, הבאנו אוכל ושתייה, היה חשוב לנו לעשות את מה שעמית הכי אהב - לשמח ולשמוח".
איך ממשיכים?
"אני כואב את המוות של עמית, אבל יחד עם זאת אני ממשיך את שמחת החיים. אסור לי לוותר לעצמי, למרות שלפעמים יש נפילות. כשיבוא הילד הבא בתור ויבקש שאחתום לו כדי שיגיע ליחידה קרבית, אני אחתום. אם לעמית לקח לי חודשיים, לילד הבא אני אחתום תוך דקה. ראיתי מה השירות הצבאי עשה לעמית, מה זה נתן לו. השירות המשמעותי עשה את עמית בן יגאל טוב יותר - אני מאמין בצבא ובעם ישראל, אין לנו מדינה אחרת. אני עובר הרבה בצה"ל ורואה כמה לב יש בו. באחד מימי הזכרון והעצמאות, שאלתי אותו אם הוא לא מתבאס שהוא סוגר בצבא. הוא אמר לי שאם אנחנו רוצים שיחגגו בשינקין וברוטשילד, הוא צריך להיות בצבא ולשמור, אין לו בעיה עם זה. ככה היה עמית".
האזינו לפרק עם ברוך בן יגאל, אביו של עמית בן יגאל ז"ל >>>
האזינו לפרק עם מורן, דודו של בר רהב ז"ל >>>
האזינו לפרק עם דודו בקל, אביו של אלון בקל ז"ל >>>