מי אחראי על וויקיפדיה? איך זה עובד, כל אחד יכול לכתוב שם מה שהוא רוצה? כי אני חייב להגיד לכם שזה קצת מוזר. נכנסתי לערך שלי אתמול וכתובים שם דברים שאני לא זוכר שסיפרתי לאף אחד. אולי יש לי מעריץ והוא כתב את זה? סיפרו לנו, כשהכריחו אותנו לחתום על כל מיני דברים, שלכל השחקנים יש מעריצים אבל תמיד חשבתי שסתם אומרים את זה כדי שאני לא ארגיש רע. פעם גם נכנסתי לאתר של הקבוצה וראיתי שעשו מבצע ואפשר לקנות חולצה אחת שלי ואחת של ראיין ב-20 פאונד. חולצה של ראיין לבד עלתה 35.
אף פעם לא קיבלתי שום עדויות לכך שיש לי מעריצים. היחידים שעוצרים אותי ברחוב הם ילדים שחושבים שאני הג'ינג'י הגבוה מהארי פוטר. אני די מבין את זה. השחקנים שמשחקים מקדימה הם אלו שזוכים להערצה וזה בסדר. קינו (הערת העורך: רוי קין) פעם אמר לי ש"המעריצים היחידים ששווים משהו הם אלו שאפשר לקחת לחדר מלון ולזיין", אבל אני די בטוח שהוא לא דיבר על ילדים. בכל מקרה, בשבוע שעבר קיבלתי צ'אנס לבחון מקרוב את מידת הפופולריות שלי, או זה לפחות מה שחשבתי. כחלק מהעונש שלי על הפיאסקו בדלקית', הבוס אמר שאני חייב להגיע למועדון ולהשתתף בקייטנה שמארגנים כל קיץ לילדים קוריאנים שמשלמים מספיק. די התבאסתי אבל האמת היא שלא הייתי כל כך מודאג. פארק עושה את הדברים האלה כל שנה וגם ככה הוא היחיד שמעניין אותם.
קצת מוזר להגיע למועדון בקיץ. רוב האזורים די ריקים ויש אווירה שקטה כזאת. הלכתי למגרש האימונים כדי לפגוש את מרטין, האחראי על הקייטנה. התברר שמרטין הוא נער בן 16, ושזה ג'וב הקיץ שלו. עוד שני דברים שבלטו אצל מרטין זה העובדה שהוא אוהד שרוף של הקבוצה, ולפיכך מעריץ אפילו אותי, ואת הדבר השני כבר תבינו לבד.
- "מר פלטשר, בוקר טוב, בוקר טוב!"
- "בוקר טוב"
- "אני מרטין. אמרו לי לחכות לך כאן. הכול בסדר? אפשר להביא לך משהו?".
- "אני בסדר, ותקרא לי פלטץ'. איפה הילדים?"
- "אה, הם בסיור. יגיעו עוד שעה. חשוב שתהיה עם חולצת מדים"
- "אה, טוב. אז אני הולך לאכול משהו. תקרא לי כש..."
- "אז איך הקיץ, פלטץ'? מזיין נונ-סטופ, אה?"
- "סליחה?"
- "מזיין, מזיין. אתה שחקן יונייטד. כל הקיץ זה בטח חגיגת זיונים, אה? איך זה? בטח כיף, הא?"
- "אני נשוי"
- "אה, הבנתי, הבנתי (קריצה). אז מה? מוריד אותן ל'ר' ונותן עבודה, הא?" (הערת העורך: באנגלית זה מוריד אותן ל-r")
כשהוא עבר להדגים את התנועות פיזית הסתובבתי והלכתי. לא נראה לי שהוא שם לב. אחרי 50 דקות חזרתי למגרש וראיתי את מרטין מגיע, תוך שהוא מוביל חבורה של משהו כמו 50 קוריאנים קטנים וחייכנים. הוא סימן להם לשבת וניגש אליי. תוך חצי דקה הוא נעלם שוב, לא לפני שטרח לחלוק עימי כמה עובדות טריוויאליות: 1. פארק נאלץ לטוס לקוריאה ומי שיגיע במקומו הוא ג'וני (הערת העורך: ג'וני אוואנס). 2. בגלל שבדרך כלל בונים על פארק, לא טרחו להשיג מתורגמן ועכשיו זו כבר התרעה קצרה מדי. "אל תדאג, כבר עשר ורבע. בשתיים עשרה וחצי יש ארוחת צהריים. תריץ אותם קצת, שייהנו, רק שלא יתייבש אף אחד, גם ככה רבע ממה שנכנס מריאל מדריד הולך לכיסוי תביעות. אני חוזר עוד חמש דקות עם הכדורים".
וככה מצאתי את עצמי מול חמישים ושלושה ילדים קוריאנים, שישבו וחיכו למוצא פי. אחרי חצי דקה של חשיבה מאומצת, נזכרתי במעט הקוריאנית שלמדתי מפארק.
- "אנ יאנג" (שלום)
- "אנ יאנג" (שלום במקהלה)
דפק ברז. פארק (Gettyimages)
לרוע המזל, הדיאלוג הפורה הזה כלל את כל הידע שלי בקוריאנית ונאלצתי לפנות לשפת הסימנים. תחילה רציתי לברר אם הם בכלל מכירים אותי אז הסתובבתי כדי שיראו את המספר והשם על החולצה. הם הגיבו במחיאות כפיים וצחקוקים בלתי נשלטים. סימנתי להם לקום. הם הגיבו במחיאות כפיים וצחקוקים בלתי נשלטים. בשלב זה נזכרתי בעוד משהו שקינו פעם אמר לי ("אתה יכול ללמוד הרבה מילדים, כמו כמה סבלנות בדיוק יש לך"). אחרי כמה דקות מרטין חזר עם הכדורים וזה נהיה יותר קל. חילקנו אותם לקבוצות ונתנו להם לשחק. במהלך היום הבנתי שכל אינטראקציה איתי מעוררת אצלם את אותה תגובה (מחיאות הכפיים, הצחקוקים, כל זה) אבל זה לא ממש הפריע.
אחרי ארוחת הצהריים ג'וני הצטרף. אולי בגלל התקדים שיצרתי, מרטין חש איתו יותר בנוח ("אז מה, אוואנס? מזיין כל היום, לא יכול להגיע בזמן?"). כשחזרנו איתם למגרש, הצגתי אותו בפניהם אבל התגובות היו קצת פחות נלהבות, כנראה בגלל שהאוכל עשה אותם כבדים. שיחקנו איתם עוד שעתיים עד שנגמר היום. האמת היא שהזמן עבר די מהר ואפילו נהניתי. למחרת עשינו פחות או יותר אותו דבר וגם ביום שאחרי. ביום האחרון הצליחו למצוא איזו בחורה קוריאנית בת 17 שתתרגם. מיותר לציין שדעתו של מרטין הוסחה מעט ("פלטץ', מה נראה לך? יש מצב שאני נותן שם? הייתי מרים אותה באוויר, אחי, חבל לך על הזמן") אבל זה הפך את החיים לקלים עוד יותר, בייחוד שהגיעה השעה להיפרד.
ג'וני אמר להם שהיה לו כיף ושהוא מקווה שכולם יהיו שחקנים יום אחד. אני אמרתי משהו כמעט זהה ואז המתורגמנית הסבירה להם שלכל אחד מהם מגיעה חולצה במתנה ושיבחרו איזו הם רוצים ואח"כ נחתום עליה. בגלל בעיה במחסן היו רק 20 חולצות של פארק, אז ה-33 האחרים היו צריכים לבחור מישהו אחר. חולצות של כריסטיאנו וקרליטו כבר אין אז 12 לקחו חולצות של ראיין, 8 של סקולסי, 6 של ריו, 4 של דמיטאר ו-3... של עבדכם הנאמן. כן כן, לא נעים לי להתרברב, אבל מתברר שבעיניי ילדי קוריאה אני השחקן השביעי הכי מוערץ בסגל שמונה לא פחות מ-46 שחקנים! (הערת העורך: כולל מושאלים, שחקנים שעלו מהנוער ושחקני קבוצת המילואים). ג'וני קצת התבאס שאף אחד לא בחר בחולצה שלו. אמרתי לו שזה בטח בגלל שאני הייתי איתם יותר, אבל בינינו, אין מה לעשות. יש דברים כמו כריזמה ולהט שפשוט אי אפשר ללמד והשחקנים שמחזיקים בהם הם אלו שזוכים לכל ההערצה. ואני אפילו לא ידעתי שאני אחד מהם.
דארן פלטשר מבקש להבהיר כי הטקסט הוא טקסט הומוריסטי והדברים שנכתבו אינם משקפים אירועים אמיתיים. למעשה, אם תשאלו אותו יש סיכוי טוב שהוא יכחיש שהוא בכלל כתב אותם
עניין של כריזמה. אוואנס (Gettyimages)