כך זה התחיל

בשלב זה הטלפון הנייד שלו, שהיה מונח על השולחן, צלצל. הוא הרים אותו והמבט שלו השתנה בבת אחת. "אה... אתה יכול לתת לי שתי דקות, מותק? חכה בחוץ. וקח ת'טייפ שלך". יצאתי החוצה ובדקתי את הטלפון – 0 שיחות שלא נענו, 0 הודעות. התיישבתי על הספסל על הקיר ממול. היו שם תמונות, כמו שיש בלשכה של המפקד בבסיס תמיד, של כל היו"רים שהיו להתאחדות. הגעתי עד זאב בר סבר (1972-1973) שנשמעה הצעקה מבפנים. "הלו! אה.. איך קוראים לך, פישנזון!! כנס הנה!!". הטלפון הנייד של לוזון היה מונח על הרצפה ליד הקיר. בשלוש חתיכות. הוא נראה נסער.

-    "תפעיל, תפעיל את הטייפ. אבי לוזון הולך לעשות לך את הקריירה"
-    "הוא פועל"
-    "אייל ברקוביץ' הוא המאמן הבא של נבחרת ישראל. סגור. החלטתי עכשיו"
-    "אה.... מה?"
-    "יופי של שאלה. סיימת ראשון בקורס שלך, אתה אומר?"
-    "מה גרם לך לשנות את דעתך?! לפני שנייה אמרת לי..."
-    "עזוב הסברים עכשיו. לך, תעלה את זה באתר שלך למה בשנייה שאני מצליח לחבר את הטלפון חזרה, אתה יודע יפה מאוד למי אני מתקשר".
-    "אבל בכל זאת, כל הזמן אמרת מאמן זר ופתאום...."
-    "אתה לא מבין מה אני אומר לך?! טוס לי מהמשרד!!!"

טוב, מיותר לציין שיצאתי מההתאחדות המום. הודעתי ישר בעבודה. כמובן שלא האמינו לי אבל אחרי שנשבעתי בשני ההורים שלי והשמעתי להם את ההקלטה בטלפון, הם העלו את הידיעה. כשאני חתום עליה. כשחזרתי למערכת סיפרתי הכול. מה הוא אמר בהתחלה, מה הוא אמר בסוף והטלפון שהוא קיבל בין לבין. כפי שניתן לצפות, כולם היו בשוק טוטאלי אבל אחרי שהם חזרו לעיסוקים שלהם אודי סימן לי בשקט להיכנס למשרד שלו.

-    "תקשיב. אני רוצה שתרוץ עם זה הלאה"
-    "מה זאת אומרת?"
-    "תקשיב, מה שאני מספר לך עכשיו לא יוצא מהמשרד הזה, יש? סומך עליך"
-    "אין בעיה"
-    "במשך שנים רצות כל מיני שמועות על תאגיד סתרים שמנהל את הספורט בארץ מאחורי הקלעים"
-    "אתה רציני?"
-    "לא, אני מסתלבט. תיכף יבואו ציון והגרוזיני מ'מה קשור' ונעשה לך מערכונים. תגיד לי, אתה דביל?!"
-    "סליחה"
-    "אומרים שהם מנהלים הכול. מעבירים שחקנים, מאמנים, בעלי קבוצות. שום דבר לא זז בלי המילה שלהם".
-    "נשמע קצת מופרך".
-    "ותמיר כהן שחקן הרכב בבולטון לא נשמע מופרך?"
-    "צודק"
-    "אני רוצה שתתחיל עם יניב קטן. אני די בטוח שבזמנו הם סידרו לו את החוזה בווסטהאם ואחר כך החזירו אותו לחיפה במשכורת גבוהה פי 3 בלי שהוא בכלל שיחק שם"
-    "זה... מחמיא לי מאוד, אבל אין כתבים יותר מנוסים שנותנים להם דברים כאלו?"

-    "כולם בכיס שלהם. גם בתקשורת. אני לא יכול לסמוך על אף אחד. אתה ילד, הם בטוח לא הגיעו אליך עדיין"
-    "הבנתי"
-    "סע לחיפה. תפוס את קטן מחוץ לאימון או משהו. הוא בטח לא יגיד לך כלום אבל תזרוק לו את התיאוריה ותראה איך הוא מגיב. נראה איך ממשיכים משם"
-    "אוקיי"
-    "ואל תדבר עם אף אחד בינתיים. לא תקשורת, לא כלום. אי אפשר לסמוך על אף אחד. אל תענה לחסומות. האמת? יותר טוב שלא תענה לטלפון בכלל"

יצאתי מהמערכת ועליתי על אוטובוס. בדקתי את הטלפון - 16 שיחות שלא נענו, 11 הודעות. גלי צה"ל רצו שאני אעלה לשידור, גם רשת ב'. לונדון וקירשנבאום רצו שאגיע לאולפן. כולם רצו לדעת איך ילד בן 21 שאף אחד לא שמע עליו הביא הרגע את הסקופ של החיים אבל היו לי הוראות. קברתי את הטלפון עמוק בתיק והתרכזתי במשימה שלי. עד שהגעתי לכפר גלים השחקנים בדיוק יצאו אחרי האימון. תפסתי את קטן בדרך לאוטו.

-    "אה, סליחה, יניב"
-    "אין חתימות היום, מותק. זה בשני ורביעי"
-    "לא, אני כתב של ערוץ הספורט"
-    "מה כתב, איפה תומר? מה קרה, לא נאה לו כבר לבוא לאימון, למניאק הזה?"
-    "זה לא קשור לחיפה... זה יותר לנושא של הנבחרת"
-    "אה, ברקו? עזוב, מותק, אל תסבך אותי. אין תגובה"
-    "ומה אם אני אגיד לך שהאנשים שמינו את ברקוביץ' הם אותם אנשים ששלחו אותך לווסטהאם?"

גם הסטודנט שסיים אחרון בקורס שלי היה שם לב לזה (והוא תמיד בלבל בין יובל נעים ליובל נעימי). המבט השלו השתנה מיד. הוא תפס אותי בזרוע ולקח אותי לאוטו שלו, תוך שהוא מסתכל לצדדים. כשהוא פתח את הפה הקול שלו כבר היה רציני לגמרי.

-    "מה אתה יודע?"
-    "אה... שיש סוג של תאגיד על ש...מנווט את ההתרחשויות"
-    "טוב, טוב, אני רוצה לדבר אבל לא כאן ולא עכשיו. זה מסוכן"
-    "תגיד איפה"
-    "שווארמה חזן. עוד שעה בדיוק. תחכה לי בצד של הגלגל של הכבש. יש?"
-    "באיזה גלגל? אני לא מבין"
-    "לא אכלת שווארמה בחיים שלך?! יש שני גלגלים, של ההודו ושל הכבש. חכה לי ליד הזה של הכבש. יש? עוד שעה בדיוק"
-    "אין בעיה"

תפסתי אוטובוס ישר לשווארמה. בדרך דיווחתי לאודי. הוא רצה לשלוח צלם אבל אמרתי לו שעדיף לחכות כדי לא להפחיד את קטן. כשהגעתי כבר הזמנתי מנה כי לא הספקתי לאכול וכשסיימתי אותה נשארתי לחכות ממש ליד התור עד שהגיעה השעה היעודה. המוכר שאל אותי אם אני רוצה עוד אבל סימנתי לו שלא. פתאום הגיעה אישה עצבנית לקופה: "הלו! שילמתי על כבש! זה הודו, מה שנתת לי!". המוכר בחן את המנה ומיד התנצל: "סליחה, מותק. החלפנו היום את הגלגלים אחד עם השני והורדנו בינתיים את השלטים אז חלק מהעובדים מתבלבלים. אני מפנק אותך עם עוד מנה, און דה האוס! סבבה, כפרה?"

לפני שהספקתי להבין אם אני מחכה במקום הנכון, זה קרה. ואן שחורה עם צ'קלקה נעצרה בחריקה על המדרכה ומתוכה יצאו שלושה חבר'ה עם כובעים של יס"מ ומשקפי שמש. הם רצו פנימה ונעצרו מול גלגלי השווארמה. לרגע היה נראה שהם מתלבטים לאיזה צד לפנות, ימין (היכן שאני עמדתי) או שמאל.

*האם ירון נחטף? לאן? והאם נתנו לו לקחת עוד חצי מנה לדרך? כל התשובות בחלק הבא. כמובן שאנו מציינים כי מדובר בטקסט הומוריסטי שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט ובנוסף, כל מי שאוכל שווארמה הודו הוא קמצן. בחייאת, שים עוד שני שקל וקח כבש.