"עדיין צריכות להצדיק שאנחנו עושות ספורט"

אורנה אוסטפלד לא שקטה. כמעט שנתיים חלפו מאז החליטה המאמנת האגדית לתלות את המשרוקית לפרישה, וגם פרס מפעל חיים מטעם מכון וינגייט שקיבלה לפני חודש לא הצליח להרגיע את התחושות הקשות איתם עזבה את עולם הכדורסל: "אני מיואשת ממה שקורה, פשוט מיואשת. כל השנים האלה עבדנו, עשינו, קרענו את עצמנו, נלחמנו בכל העולם, ובסוף הרבה דברים ירדו לטמיון".

עמוד תווך, פורצת דרך, מנהיגת המחנה. כל התארים מתחברים בקלות עם אוסטפלד בהקשר לכדורסל הנשים בישראל, מה שהפך לבחירה בה לפרס למפעל חיים לטריוויאלית: "במשך שנים נאבקתי מול הממסד, ופתאום הממסד מוקיר אותי, אז אני לא אצטנע, זה כן נתן לי הרבה. לאורך הדרך נלחמתי בהרבה מאוד אנשים, אז הפרס כן נתן לי סוג של נחמה".

ואחרי שראיתי את הגמר שהיה בין אשדוד לרמלה, לא התעוררו אצלך געגועים לאמן?
"ממש לא, אני כבר רואה מעבר למה שקורה על המגרש, כשאני מודעת לכל הפוליטיקה והעסקנות שקיימת. אני למעשה הפסקתי לאמן לפני 5-4 שנים. הייתי מתגעגעת אולי אם היו מביאים לי קבוצות כמו שהיו לי, אבל בשנים האחרונות הרמה ירדה. יש כמה ישראליות מוכשרות, אבל אין שחקניות ברמת אלומה גורן, לימור מזרחי, או השחקניות המתאזרחות ששיחקו כאן. אני מבלה עכשיו הרבה עם הנכדים שלי, הם נורא אוהבים כדורסל".

אז מה ההבדלים המהותיים בין הכדורסל היום, לבין מה שהיה לפני 15 ו-20 שנה?
"גם אז היו לא מעט בעיות. אנחנו מתגעגעים למה שהיה לפני 15 שנה כי הייתה איזו התפוצצות, אבל אחרי זה המצב דעך כמו שחשבנו. זה דעך כי אנחנו מדינה שוביניסטית, ואנחנו עדיין צריכות להצדיק את עצמנו שאנחנו עושות ספורט. צר לי להגיד את אחרי זה כל כך הרבה זמן, אבל אני לא חושבת שיש הרבה כדורסלניות שגאות לומר שהם כדורסלניות. עשינו דברים טובים במשך 30 שנה, אבל קשה לי עם איך שדברים נראים היום".

ובכל זאת, זה אדרנלין אדיר להיות ברגעים המכריעים, לא דמיינת את עצמך עומדת על הקווים עכשיו במקום שירה העליון או עדן ענבר?
"בכלל לא, זה אדרנלין מטורף אין ספק, אבל לצד זה המרדף אחרי תואר זה מצב לא פשוט בכלל, הלחץ הזה מייצר הרבה מאוד חרדה ומתח, והרבה פעמים הפחד מההפסד יכול להיות גדול יותר מהשמחה של הניצחון".

וכשאוסטפלד מדברת על מה שקורה "מעבר למגרש" היא מתייחסת לרשימה ארוכה של גורמים שלטעמה אשמים בירידה המקצועית של הענף, והראשונה ברשימה של אוסטפלד היא מנהלת ליגת העל.

"איגוד הכדורסל זה גוף רציני, אבל המנהלת זה פשוט מנגנון שעובד על כמות מינימלית של אנשים. רחל אוסטרוביץ' הייתה חברת הנהלה במנהלת בעברה, ואפשר לראות בפרוטוקולים שכל ישיבה הייתה פשוט מלחמה. זה מתחיל בדברים קטנים: אי אפשר לדעת מתי נערכים משחקים, הסטטיסטיקה באתר האיגוד לא מדויקת, זה דברים שלא היו לפני 30 שנה. אני כן חושבת שצריך שיהיה גוף תחת האיגוד, כי לאיגוד יש את הלגיטימציה לפעול מול גופי מדינה, אבל המנהלת עושה מה שהיא רוצה, והיא ויצרה המון בלאגן. אני בכלל הייתי בעד ההקמה של המנהלת, ולצערי היום אני אומרת שזאת הייתה טעות גדולה. לא הביאו יותר כסף, ולא שיווקו את הליגה כמו שצריך".

ובנוגע לכדורסל עצמו. את רואה את חלוקת הדקות בין הזרות לישראליות, ואת הפער האדיר בהשפעה בין השתיים. מה את חושבת בנושא?
"אין מה לומר, זה כדורסל מגעיל. אצלי הייתי משחקת עם 4 זרות, ובחיים שחקנית לא שיחקה מעל 35 דקות על הפרקט. צריך לעשות משהו, אולי להקטין את מספר הקבוצות. חוץ מזה, יש קבוצות שעלו העונה עם חמש שחקניות על הפרקט, שתיים על הספסל, ועוד ילדות שמביאים מהמחלקת נוער כדי להשלים רוטציה, זה לא חוקי בכלל. אין מצב כזה שיהיה פחות מ-10 שחקניות, זה מנוגד לתקנון, ולא אכפו את הדברים האלה".

אז את חושבת שצריך לצמצם את מספר הזרות?
ממה לא, לעשות דבר כזה זה פשוט לכוון לבינוניות. השחקנית הישראלית לא תשתפר אם היא לא תשחק לצד עוד זרות. ליגת העל צריכה להיות הכי טובה שיכולה להיות, והזרות לא אשמות במצב, מי שלא מספיק טובה אז שתשחק בלאומית. למה שחקניות הולכות בקולג'? למה דני אבדיה קיבל דקות במכבי ת''א? כי הוא היה מספיק טוב לשחק בקבוצה. להוריד את מספר הזרות זה לא פתרון, אתה חייב לשמור על רמת משחק ברמה הכי גבוהה שאפשר". 

ומה לגבי העתיד, את לא רואה תקווה בכדורסלניות הצעירות שיש כאן?
יש שחקניות מוכשרות אין ספק. ירדן גרזון נראית לי מוכשרת בטירוף, גם עדן ציפל, יש כדורסלניות טובות.

הכעס של אוסטפלד לא מופנה רק כלפי אלו שנמצאים בראש הפירמידה ומנהלים את ההצגה, אלא גם מול אלו שהקשו עבודה בקבוצה שהיא מפעל חייה, א.ס רמה''ש. אוסטפלד, שהייתה מהמקימות של רמה''ש לפני 35 שנה, סיפרה על הקרבות שניהלה מול העירייה בשנים האחרונות על תקציבים לטובת הקבוצה. 

"בשנים האחרונות אנחנו פשוט ראינו איך משקרים לנו בתקציבים, פשוט מאוד שיקרו לנו. חלוקת משאבים אמורה להיות על פי קריטריונים, אבל כל פעם שינו את הקריטריונים לקבלת תקציבים. הקבוצת כדוריד גברים מקבלת תקציב אדיר מהעירייה, ובנוסף הקימו עוד קבוצת כדורסל נשים בליגה הלאומית. עצם זה שהחליטו להקים עוד קבוצה שמתחרה בקבוצה הראשית, בלי צורך בה, זאת החלטה של ראש עיר. היום לרמה''ש יש קבוצת בוגרות, בלי שחקניות מהנערות, וזה בדיוק בגלל זה. כשאמרו לי שרוצים להביא לי את תואר יקירת העיר סירבתי, אחרי שרימו אותנו בתקציבים כל השנים, אני לא הייתי מוכנה לקבל את פרס מהעיר".

בכל זאת, אם יש שם אחד שמצליח לעורר באוסטפלד תקווה, הוא מי שהיה היריב שלה על הקווים במשך שנים רבות, אלי רבי, שכיום משמש בתור המנהל המקצועי ברמה''ש: "כבר ממש חשבנו לסגור את המועדון בתקופת הקורונה, ואלי החליט לקח את הקבוצה עליו. כל השנים היינו יריבים אבל הייתה בינינו הערכה, זה אף פעם זה לא ירד לפסים אישיים. אלי באמת איש יקר שרק רוצה לעשות טוב. אנחנו מדברים לפעמים, אם הוא מבקש עזרה אני תמיד שם בשבילו כי אני יודעת שהמטרה שלו היא לטובת כדורסל נשים, חבל שלא מקשיבים לו".

שנה הבאה הולכת להיות כאן אליפות אירופה, את לא חושבת שזה יכול לתת תמריץ לכדורסל הנשים בארץ?
"האליפות יכולה להיות פיק, אבל זה לא רציני בשביל לתת לכדורסל הנשים דחיפה קדימה. היו כבר אליפויות פה, אבל צריך המשכיות לדברים האלה. אם רוצים לדבר על תמריץ, צריך לדבר על המתקנים שאין לקבוצות נשים. למה אליצור חולון צריכה לשחק איפה שהיא משחקת? למה אצל מכבי חיפה, קבוצה שהייתה מקום ראשון בליגה, לא משחקת באולם שבנו בעיר לפני כמה שנים? קבוצה שמשלמת מיסים לעירייה, והבנות משחקות באיזה חור שאין בו שירותים, ובחורף אתה צריך לרדת במדרגות מחוץ לאולם כדי להתפנות. זה לא הגיוני שקבוצה בליגת העל משחקת באולם ברמת מתנ''ס, והכי גרוע שיכול להיות. אנחנו פשוט התרגלנו לסטנדרטים נמוכים".

השיחה עם אוסטפלד טעונה, וקשה למצוא בה רגעים רבים של אופטימיות: "אני כן שמחה שזכיתי בפרס בשביל המשפחה שלי, זה שימח אותם", והתשובות הפסימיות של מאמנת העבר לא מתכתבות עם הדמות הלוחמנית שבזכותו הפכה להרבה מעבר לאשת כדורסל. ובין שלל הטענות הרבות של אוסטפלד, אם יש אמירה אחת ספציפית שמרגישה כנורת אזהרה, והיא נובעת מכך "שהגברת הראשונה של הכדורסל" שואבת תקווה בכלל מענפים אחרים: "אני בכלל חושבת שאנחנו הולכים לכיוון של כדורגל נשים. ראיתי שברצלונה הביאה 90 אלף איש למשחק, זה מדהים".