סרט ישראלי: ששון הוא ספורטאי העשור

הוא נבנה לנו מול העיניים, שלב אחר שלב, וסחף מדינה שלמה לאהוב ג'ודו: הדרך של אורי ששון למדליית הארד בריו 2016 מהווה את התסריט ההוליוודי המושלם. לחיצת היד שהגיש למצרי, הקרב הענק מול טדי רינר והדמעות שנחקקו בתודעה. ספורטאי העשור של מנהיים

עמרי מנהיים
עמרי מנהיים  31.12.19 - 16:05
תחילת כתבה

שנים על גבי שנים כולנו צופים בספורט, מי יותר מי פחות. שעות על גבי שעות של בהיה במשחקים בינוניים או בתחרויות לא ממש אטקרטיביות, שגורמות לאוהד הממוצע לתהות האם אפשר היה לנצל את הזמן האבוד הזה לטובת פעולה קצת יותר אפקטיבית, איש איש בחייו. אבל בכל השעות הללו - אלפי המשחקים, המפעלים והאירועים - אתה לא מחמיץ שניה. כדי להיות שם ברגע שבו מישהו, מישהי או משהו יצליחו לרגש אותך, אחרי שנדמה לך שכבר ראית הכל. וזה בדיוק מה שקרה ב-12 ביוני 2016, על המזרן בריו, בקטגוריית המשקל של מעל ל-100 קילוגרם.

בסיפור של אורי ששון, שנבנה לנו מול העיניים לאט לאט, היו כמעט כל המוטיבים ההוליוודיים שמרכיבים את הדרמות הכי גדולות. כאקספוזיציה, ניתנת לנו עדות אופי לגיבור שילווה אותנו במהלך היום, שכן כבר בקרב הראשון הוא פגש את אסלאם א-שהאבי המצרי. כפי שב"ג'וקר" המופתי הצופים מקבלים הצצה לדמותו המורכבת של ארתור פלק כבר בסצינה שבה הוא מקבל מכות מחבורה ילדים ומיד לאחר מכן חש מושפל באוטובוס בשל צחוקו הבלתי רצוני, כך גם אנחנו מקבלים את קווי המתאר לדמותו החיובית של אורי: הוא מנצח וניגש ללחוץ את ידו של המצרי, שמסרב. התמונה שפוסרמה כמעט בכל אתר ספורט על הגלובוס, הציגה את ששון לעולם, כפי שמדינת ישראל תמיד חלמה להיות - חזקה וגדולה אבל מכבדת את יריביה, זו שפניה לשלום רגע אחרי שהיא ניצחה במלחמה.

יש לנו וי ראשון. אנחנו, הצופים, מתחילים להיקשר לאורי - יש משהו מרתק בקונטרסט שמתחיל להתגלות בפנינו, בדמות הגדולה-אך-רגישה הזו. נפגענו בשמו כשהפנו לו עורף בזמן שהוא בא ללחוץ יד לאדם אחר, אבל בד בבד היינו גאים בו. הוא לגמרי משלנו.

העלילה נמשכה כשנראה היה שהגיבור של הסיפור שלנו מצליח במשימה, מנצח בקרב ובעוד קרב בדרך לחצי הגמר. אפשר כבר להתחיל לדמיין את הצבע והריח של המתכת. אלא שבכל סיפור צריכה לבוא ההסתבכות, הבעיה. "השלב העלילתי שבו מופר המצב המאוזן", כך על פי ויקיפדיה. ההסתבכות של אורי הגיעה כשהוא פגש אדם גדול ומפחיד, אחד בשם טדי רינר. הנפיל הצרפתי ההוא היה הנבל האולטימטיבי: ג'ודאי היסטרי והיסטורי, כזה שפעם האחרונה שהוא הפסיד בקרב, ששון שקל בערך 50 קילו.

אבל למרות הכל, זה היה קרב של גוליית נגד גוליית. ששון גרם לרינר הגדול להזיע כפי שלא הזיע שנים. מדינה שלמה רותקה למסכים בערב שבת ההוא, לא כדי לראות את ששון מול רינר, אלא כדי לעודד את אורי מול טדי. זה היה רוקי נגד אפולו קריד, אנחנו פה בארץ כנען הרגשנו כמו אדריאן.

כל היום נבנה סביב זה. באתרים, בטלוויזיה, ברשתות החברתיות, כשהגיבור שלנו הופך בתוך שעות בודדות מספורטאי "רגיל" לקונצנזוס, ובמהלך חמש הדקות מול טדי הגדול נכנס לכולנו ללב - יותר ויותר משניה לשניה - עד ש-שש שניות לסיום, שש שניות (!!) - מול ג'ודאי שמסוגל להפיל את היריבים שלו שש שניות מהפתיחה - הוא הניף דגל לבן. כמה אכזריים אתם, אדון ספורט, גברת אולימפיאדה.

"נקודת מפנה היא כשהתנועה העלילתית משנה את כיוונה", גם את זה כתבו בויקיפדיה. מה שאמור היה להיות היום הגדול של אורי - היה בדרך הבטוחה להפוך למפח נפש של ממש. ואנחנו ישראלים, ברוך השם - מתורגלים במפחים כאלה.

הכל התנקז לקרב האחרון, רגע השיא של הסיפור. או שחוזרים (גוף ראשון, רבים) הביתה בלי כלום, או שלוקחים (גוף ראשון, רבים) מדליית ארד - אמנם לא זהב, אבל עדיין, אחלה שורה לקורות החיים. איזה בחור קובני חזק וחביב הוא כל מה שמפריד בין אורי לבין מדליה - ומה אתם יודעים, אורי מנצח בעונשים. הכי אנטי קליימקס שיכול להיות. לא איזה איפון מרהיב, לא איזה תרגיל חניקה מתוחכם. עונשים. כמה פשוט. כמה "ישראלי" היה דווקא להפסיד ככה, יאמרו הציניקנים, לחוות את החוויה הזו מהצד השני.

כמה רגעים אחר כך, האדם הגדול הזה, 193 סנטימטרים על 120 קילו - לאורך, לרוחב, לגובה ולעומק - בוכה כמו ילד. רץ ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה, קצת באלכסון. נראה קצת אבוד במרחב ובזמן, כאילו לא באמת מעכל את מה שעשה. חיים שלמים אתה מצפה לזה, מתאמן לקראת זה, חולם על זה - וכשזה קורה, אתה לא באמת מבין.

אבל רגע, איך בכלל בוחרים ספורטאי עשור? כלומר, איך אפשר להשוות בין ליאו מסי למייקל פלפס, בין נובאק ג'וקוביץ' לרוג'ר פדרר, בין עומרי כספי לירדן ג'רבי? נקודת הפתיחה של הספורטאים האולימפיים היא לא ממש שווינית: שיא של אחת לארבע שנים - כש"נגדם" עומדים ספורטאים אחרים, מענפי הכדור לדוגמה, שמשחקים ברמה הכי גבוהה בתחומם אחת לארבעה ימים. בשביל להיות ספורטאי העשור, כשאתה ספורטאי אולימפי, השיא הבודד הזה הזה צריך להיות הכי גבוה שיכול להיות. והוא אכן היה.

הסיפור של אורי ששון הוא סיפור העשור של הספורט הישראלי, לפחות עבורי. נכון, יכול להיות שהיו ספורטאים שהיו עקביים יותר כמו עומרי כספי או הישגיים יותר (קבוצתית ואישית) כמו ערן זהבי. אבל אף אחד לא ריגש כמוהו, אפילו לא קרוב. זה ניצחון באיפון.

בואו נודה על האמת, הישראלי הממוצע שיישאל היום ברחוב מה זה "ווזארי" כנראה יפשפש בזכרון ויאמר שראה כנראה ביטוי דומה בתפריט של זוזוברה. אבל ביום הבלתי נשכח ההוא, מרחק של למעלה מעשרת אלפים קילומטרים, כל אחד מאיתנו היה איש של ג'ודו, כל אחד מאיתנו הרגיש כאילו הוא נולד עם חגורה שחורה על המותן ופלסטר על הלחי. כל אחד מאיתנו היה קצת אורי ששון. המדליה הזו היתה שלנו כמו שהיא הייתה שלו, הדמעות בעיניים שלו היו גם הדמעות בעיניים שלנו.

איך עדיין לא עשו על זה סרט?