נבחרת ישראל מדורגת במקום ה-63 בעולם. אחרי איראן, טוניסיה, ניו זילנד ואוזבקיסטן. במונדיאל משחקות 32 נבחרות. אז מאיפה לעזאזל מגיעה היומרה הזו שאנחנו צריכים להיות במונדיאל?
ישראל היא נבחרת בינונית מאוד, ותמיד הייתה כזו. לאורך כל ההיסטוריה. גם כשעלינו למונדיאל ב-1970 זה היה אחרי ניצחונות על ניו זילנד ואוסטרליה, שהיו אז חלשות מאוד. בינתיים הן התחזקו ואנחנו נשארנו במקום. אולי אפילו הלכנו אחורה.
מה שאמור היה לשנות את מצבנו ולשפר את יכולתה של הנבחרת היה מעבר המוני של שחקנים לאירופה, לליגות קשות יותר, תובעניות יותר, מקצועניות יותר. זה קרה, אבל לא מספיק. בהרכב שפתח מול רוסיה שיחקו רק חמישה שחקנים שמשחקים מחוץ לישראל, בהם אחד (דודו אוואט) מהליגה השנייה בספרד ואחד (טל בן חיים) שלא נמצא בהרכב קבוצתו.
בינתיים, כל זמן שלא יהיו לנו למעלה מעשרה שחקנים בחמש הליגות החזקות של אירופה, לא יהיה שינוי משמעותי במצב הנבחרת. נישאר בדרג השלישי באירופה, כלומר נבחרת עם סיכוי קלוש ביותר להעפיל לטורניר גדול. אגב, מי שחושב שבגלל שביורו הבא בצרפת ישחקו 24 נבחרות, ישראל "צריכה" להעפיל, שיחשוב שוב. בדירוג האירופי אנחנו רק במקום ה-32. אלבניה, למשל, כבר עקפה אותנו בסיבוב.
אבי לוזון. שיחשוב לפני שהוא מדבר (אלן שיבר)
לא צריך להתייאש אחרי הקמפיין הנוכחי, כי אין סיבה. הבעיה היא כשמציבים רף ציפיות לא הגיוני והזוי. כשיו"ר ההתאחדות אומר שהליגה שלנו היא השישית בטיבה באירופה. כשמאמן הנבחרת מדבר על החלום שלו להיות בברזיל, אז אנשים מתאכזבים אל מול התוצאות.
נכון, היו לישראל שלושה משחקים רעים בקמפיין, התבוסה 4:0 לרוסיה ושני המשחקים מול אזרבייג'אן. אבל היו גם שני משחקים טובים, התיקו הביתי מול פורטוגל והניצחון בחוץ על צפון אירלנד.
צריך לזכור, אף נבחרת לא יכולה לעבור קמפיין שלם בלי נפילות. רוסיה הפסידה בצפון אירלנד. פורטוגל לא ניצחה בישראל וניצחה בקושי את לוקסמבורג. ההבדל הוא שלנבחרות הטובות יש נפילה אחת או שתיים. לנבחרת בינונית כמו ישראל יש שתיים או שלוש נפילות. וזה הגיוני.
הגיע הזמן שנפסיק לשקר את עצמנו: אנחנו לא מספיק טובים, וזו לא בושה להגיד את זה. זה גם לא הופך אותנו ללוזרים. הרבה יותר גרוע זה להיות הזויים.
יותר טובים מאזרבייג'אן, וזהו בערך