עכשיו, אחרי ששוב הוצאנו עצבים והתעסקנו בספורט הלאומי - להפוך את הנבחרת לכלום ושום דבר - יש גם אפשרות לנתח דברים קצת יותר לעומק. נתק!!! יש נתק בין הנבחרת לציבור הישראלי שהולך ומחריף בקמפיינים האחרונים. כמובן שלתוצאות יש משקל אבל זו ממש לא הסיבה היחידה. גם לפני כן לא העפלנו וממש לא שיחקנו טיקי-טאקה למעט הבלחות בודדות. גם לפני זה היו לפעמים משחקים קטסטרופליים בנבחרות לא פחות מוכשרות. בסך הכל נסיים במקום השלישי בדיוק לפי הדירוג הריאלי שלנו.
זו התחושה שהשחקנים לא מתפקדים (שפת גוף מאוד בולטת), לא מתעלים ולא מרגישים שהנבחרת היא קודש הקודשים. הם יכולים להגיד מה שהם רוצים אבל אין להם את התשוקה שמביאה אקסטרות בנבחרת. הם מרגישים שמחכים להם בפינה. במדינה שלהם. מחכים שייכשלו כי לכדורגלן הישראלי מגיע להיכשל. זו המנטרה היום. תגידו בעיה שלהם ואני חושב שזו בעיה של כולנו.
גם אם הם לא יודו, לחלק מהשחקנים יושבת משקולת של עשרה טון כשהם באים לנבחרת. הם מרגישים שהתקשורת מנהלת את הנבחרת לפי צרכיה. לייצר סיפור, למחוק מאמנים ושחקנים כי הנבחרת משעממת ובינונית. בונה ציפיות מטופשות ואח"כ מרסקת אותה. ההתאחדות, המאמנים והציבור משתפים פעולה בדרמה הזו כל קמפיין בעקביות. לאף אחד אין אומץ להחליט החלטות פחות פופוליסטיות ברמת המקרו כי לא בתקופתו יקטפו את הפירות. הוא לא יגזור את הסרט.
השחקנים דואגים לעצמם וזה נכון. הם צריכים להתעלות וזה נכון, אבל באווירה שנוצרת מסביב התחושה של לא מעט שחקנים היא שכשקוראים להם לנבחרת הם בדרך לגיליוטינה. שום דבר טוב לא יצא מזה. יש כל כך הרבה תקדימים. וזה יוצר מראש תחושה נוראית שאין קשר בין הציפיות לעובדות, בין ההכרזות והיכולת האמיתית. כשהכול בכלל מלווה בציניות מופגנת.
האזרים חוגגים על חשבוננו (אל שיבר)
כשעיתונאי חסר כבוד מעז לשאול את קפטן הנבחרת שמשחק עשר שנים בליגה הספרדית הטובה בעולם ונתן לנו לא מעט גאווה, ששיחק 70 פעם בנבחרת ישראל, שאלות בשפה עלובה, מתנשאת, מביישת ומאיים עליו שהוא לא רוצה להשפיל אותו, זה חלק גדול מהבעיה. שיושב לידו צוות דוברות ובעיקר מאמן ולא יוצא להגנתו ולא אומר לעיתונאי שזה לא מכובד כדי לשמור על היחסים שלהם עם התקשורת בהמשך הדרך זה חלק גדול מהעניין. כבר מזמן איבדנו דרך. לא רק השחקנים. גם הסביבה.
אז טוענים "לפחות שיישחקו התקפי ושייתנו לאנשים ליהנות". זו סיסמא נחמדה. אולי שווה גם לנסות אותה. אבל אל תלכו שולל. יש הבדל ענק בין לשחק עם יותר תעוזה (חייבים!!!) לבין לשחק התקפי. בשביל לשחק התקפי צריכים כשרון גדול מאוד בהתקפה ושאותם טאלנטים ידעו ללחוץ מהר באיבוד כדור כי אנחנו חשופים מאחורה. (כמה שחקני קישור והתקפה מצליחים יש לנו בחו"ל? 3-4 בימים טובים). בנוסף, צריך שחקני הגנה מהירים, פיזיים, מצוינים באחד על אחד, שידעו לחפות על השטחים שנשארים מאחור. מי שבאמת מאמין שיש לנו את מקבץ השחקנים האלה לשחק פתוח ולא להיתפס עם המכנסיים למטה, שיסתכל שוב על המשחק הראשון מול רוסיה בבית.
הקהל סובל, השחקנים סובלים, המאמנים מתרסקים. היחידים שנשארים במקומם הם אנשי ההתאחדות. היחידים שמקבלים סיפורים וכותרות שהצליחו לייצר במו ידיהם אלה כלי התקשורת. ולחשוב שעד לא מזמן נבחרת ישראל והאהבה אליה היה הסיפור המעניין.
העולם ימשיך להשקיע בשורשים, בדרישות של המשחק המודרני בגילאים הנכונים ובסבלנות. אנחנו נמשיך לקשקש, לחכות שיצמחו שחקנים עם מנטליות מנצחת משומקום ולהיות צינים. אם הגרמנים שדורשים מעצמם קצת יותר השגיות מאיתנו בנו תוכנית לעשרים שנה כי היה משבר, אולי גם אנחנו יכולים.
מאמינים שיש לנו שחקנים מספיק טובים? (אלן שיבר)