אין פה תרבות. לא במגרשי הכדורגל והכדורסל, לא על הכבישים, לא בחוף הים, לא בעיריות ואפילו לא בכנסת, המקום שבו יושבים 120 נבחרי הציבור. וכשאין תרבות, אין תרבות ספורט. ובלי תרבות ספורט, קשה שיהיה ספורט. החיבור הזה בין התרבות לספורט קיים ואי אפשר להתעלם ממנו.
רק כשנשתנה מחוץ למגרש, בכל תחום במדינה הכבר לא כל כך קטנה שלנו, נתחיל להשתנות גם על כר הדשא או על הפרקט. רק אז נגיע להישגים ספורטיביים. גם אם זה יקרה, זה ייקח עוד שנים, אולי אפילו עשרות שנים, אבל כרגע זה מרגיש שהכיוון הוא הפוך. לא רק שהשינוי נראה רחוק, הוא פשוט לא נראה באופק.
עכשיו, אחרי שקראתם את הביקורת הזו – ולא משנה אם הסכמתם עליה או לא – צריך לעצור רגע. לנסות ולהבין שקודם צריך לשנות דברים תרבותיים לפני שיהיה אפשר לבקר את הספורט בכלל ואת הספורטאים בפרט. כשאין תנאים, קשה להביא תוצאות. כשהאוהדים מקללים ביציע (כי ככה הורגלו בבית, בבית הספר או בסביבה הקרובה), השחקנים שומעים.
בשבועיים האחרונים הביקורות יצאו מכל פרופורציה. נבחרות הכדורגל והכדורסל לא סיפקו את התוצאות, ונתנו את האות ליריית הפתיחה: העיתונאים, ולא משנה כמה שנות ותק יש להם, חתכו לגזרים. הפרשנים, ולא משנה מה העבר הספורטיבי שלהם, בחרו במילים הכי קשות ואוהדים, גם הם, זעמו כמובן. כולם לא האמינו למראה הכישלון החרוץ. כעסו, נעלבו, נפגעו. השחקנים החצופים פגעו בגאווה של העם. הדגל הכחול-לבן והזקפה הלאומית ירדו לחצי התורן.
ואז הבנתי. איפשהו בימים האחרונים נפל לי האסימון. אנחנו העם ששונא את הנבחרת שלנו יותר מכל עם אחר. אנחנו, יושבי הפיצוציות, האוהדים וגם - ואולי בעיקר - התקשורת, פשוט נהנים מכל כישלון של כל נבחרת. כמו נשרים שעטים לכיוון הטרף, ככה אנחנו. עטים אל העט כדי לכתוב מילים רעות על כל הפסד. יורים בלי לחשוב.
אנחנו נכנסים לכיס של השחקנים, קוראים לפטר את המאמנים. בטוחים שאנחנו יודעים טוב יותר מכולם ומוחקים ברגע את העבר, ההווה והכי גרוע – את העתיד – של אותם ספורטאים. באווירה שלילית תמידית, אי אפשר להצליח. לא במקום העבודה שלכם, ולא במקום העבודה שלהם. וכן, גם העובדה שהם מרוויחים הרבה כסף, לא הופכת אותם לחסינים. לא עושה מהם כאלה שיכולים להתמודד עם כל ביקורת, ארסית ככל שתהיה.
אני לא אדם מאמין. תקראו לי כופר, אסתדר עם זה. אבל למזלי, הרגע הזה, שבו הבנתי שיש נתק על גבול השנאה בין הציבור לנבחרת, הגיע בדיוק בימי התשובה ונתן לי זמן לחשבון נפש קטן. בואו נעצור לרגע, ננשום עמוק. ננסה להבין. רק כשתהיה פה תרבות, והכל יהיה בסדר – מהחינוך ועד הביטחון (ולאו דווקא בסדר הזה), נרשה לעצמנו לצפות להישגים ספורטיביים ברמת הנבחרות.
הגיע הזמן שנתמוך בנבחרות שלנו גם כשהן לא מצליחות, גם כשהן מאבדות נקודות שלא ציפינו שיאבדו וגם כשהן מודחות מטורניר כזה או אחר. מותר לבקר, לפעמים אפילו צריך, אבל יש דרך. כשניתן כבוד, ונהיה תרבותיים, נקבל גם ספורט. להפריד בין השניים אי אפשר, את זה כבר הבנתם בטח.
קודם שתהיה תרבות, אחר כך ספורט (אתר פיב"א)